הבטחון האמיתי, המשילו דוד המלך לצאן אשר כל מחסורו על הרועה, כן ישליך יהבו על ה', כמאמר דוד 'השם רועי', ועליו לזון ולהטריפני לחם חוקי, כרועה לצאנו, ואם כן 'לא אחסר'.
ואמר לדמיון, כי לפעמים ירצה השה לעלות לו ממקום שוכנו, והרועה לא יניחנו, והצאן אין מרגיש למה, אך הרועה הוא רצונו ש'בנאות דשא ירבצון', וכשרואה המקום הטוב אינו מניחם לילך ולזוז מהמקום ההוא, ולפעמים ירצו הצאן לנוח במקומם, ודפקם הרועה הלאה, והוא כי 'על מי מנוחות ינהלנו'.
כן שהקדוש ברוך הוא רואה שצריך להעתיקו ממקום לדרך אחר, מעתיקו, והוא יצטער על זה, דאפשר כי יאמר 'הלא טוב לי שבת פינת ביתי', ולא ידע כי בחמלת ה' עליו נהיתה זאת, ואם לפעמים לא מצא הסיבה לטובת ההעתקה ממקומו, בודאי אז הוא 'ענין רע אשר נתן אלוקים לענות בו', ועל זה אמר דוד 'גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע', כי 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני', שמסתמא הוא זה הצורך לקבל יסורים ולזכך חומרו, וכדומה, מהסיבות. (פירוש שיר השירים א, ז-ח)
