414. נדיבות (ב)

מִדַּת הַנְּדִיבוּת אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת רַק לְעִנְיְנֵי צְדָקָה, אֶלָּא גַּם לִבְנֵי בֵּיתוֹ, שֶׁיְּכַלְכְּלֵם בְּמִשְׁפָּט, כְּבִרְכַּת ה' אֲשֶׁר נָתַן לוֹ, וּכְדֶרֶךְ שֶּׁמּוֹצִיא הוֹצָאוֹתָיו, כָּךְ יְצַוֶּה ה' אִתּוֹ אֶת בִּרְכָּתוֹ, וְאִם הוּא עַל חַיָּיו וְעַל בְּנֵי בֵּיתוֹ לֹא חָס, לֹא יְרַחֲמֵהוּ עוֹשֵׂהוּ. אָמְנָם אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר, כָּל אָדָם כְּפִי שִׁעוּרוֹ יוֹשִׁיט יָדוֹ, וּבְמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְקַצֵּר אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ, וּמָקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר, שֶׁאִם רוֹאֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִים – יְקַמֵּץ יָדוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חז"ל 'עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת', וַאֲפִילוּ לָתֶת צְדָקָה וּלְהַרְבּוֹת בְּמִצְווֹת אֵינוֹ רַשַּׁאי כָּל כָּךְ, כֵּיוָן שֶׁחַיָּיו וְחַיֵּי אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ קוֹדְמִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ חוֹבוֹת שֶׁחַיָּב לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאָז הוּא חַיָּב לְקַמֵּץ בֵּין לְעַצְמוֹ וּבֵין לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, בֵּין בַּאֲכִילָתוֹ וּבֵין בְּמַלְבּוּשׁוֹ, וְחַיֵּי צַעַר יִחְיֶה עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם לְנוֹשָׁיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, כִּי לֹא לִצְדָקָה תֵּחָשֵׁב, אֶלָּא עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ, וְלָכֵן טוֹב אִישׁ יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט.