415. נדיבות (ג)

בִּכְלָל מִדַּת הַנְּדִיבוּת, שֶׁלֹּא יְדַקְדֵּק הָאָדָם הַרְבֵּה בְּמוֹכְרוֹ מִמְכָּר לַעֲמִיתוֹ אוֹ כְּשֶׁקּוֹנֶה מִיַּד עֲמִיתוֹ, אֶלָּא יִמְכֹּר בְּזוֹל, לְמַעַן יִשָּׁאֵר גַּם לַחֲבֵרוֹ מָקוֹם לְהַרְוִיחַ. וּבִפְרָט אִם הוּא מוֹכֵר לְאִישׁ עָנִי אוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֲפִילוּ פָּחוֹת מִשָּׁוְיוֹ, וְיִקְנֶה מִמֶּנּוּ בְּיֹקֶר. וְאִם יִשְׂכֹּר אוֹתוֹ לִמְלַאכְתּוֹ, יְשַׁלֵּם לוֹ יוֹתֵר, בְּעַיִן יָפָה, וּצְדָקָה רַבָּה תֵּחָשֵׁב לוֹ, שֶׁאֵין הַמְּקַבֵּל מִתְבַּיֵּשׁ בְּכָךְ. וְלֹא כְּמוֹ רַבִּים מֵעֲשִׁירֵי עַם שֶׁכְּשֶׁבָּאִים לִקְנוֹת דָּבָר מֵעֳנִי, אוֹ שׂוֹכְרִים אוֹתוֹ לַעֲבוֹדָה, מְדַקְדְּקִים עִמּוֹ בְּדִקְדוּקֵי עֲנִיּוּת, וְאוֹמְרִים, כְּשֶׁאָנוּ רוֹצִים לָתֶת צְדָקָה – יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ, אֲבָל בְּמַשָּׂא וּמַתָּן אֵינֶנּוּ רוֹצִים לְהַפְסִיד, וְלוֹ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ שֶׁאֵין צְדָקָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ, שֶׁהֶעָנִי חוֹשֵׁב שֶׁנּוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ, וְלִפְנֵי ה' גְּלוּיָה צִדְקָתוֹ.