417. נקימה ונטירה (א)

נְקִימָה וּנְטִירָה הֵם שְׁתֵּי מִצְווֹת שֶׁהִזְהִירָנוּ יוֹצְרֵנוּ, וְצִוָּנוּ "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". וּפֵרְשׁוּ חז"ל, שֶׁ'נְּקִימָה' הַיְנוּ כְּשֶׁאוֹמֵר הָאָדָם 'כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי חֲבֵרִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁהוּא מָנַע טוֹב מִמֶּנִּי כָּךְ אֲנִי אֶמְנַע מִמֶּנּוּ'. וּ'נְטִירָה' הַיְנוּ שֶׁאַדְּרַבָּה, מְשַׁלֵּם טוֹבָה תַּחַת רָעָה, אֶלָּא שֶּׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, 'רְאֵה שֶׁאֵינִי מִתְנַהֵג כָמוֹךָ', בְּאֹפֶן שֶׁמַּרְאֶה שֶׁלֹּא הֵסִיר מִלִּבּוֹ אֶת מַה שֶׁעָשָׂה לוֹ חֲבֵרוֹ. וְחִיּוּב הַתּוֹרָה הוּא שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד כְּלָל, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יִשְׂמַח בִּנְפֹל אוֹיְבוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ רָעָה, כְּמִנְהַג חַסְרֵי מַדָּע, שֶׁכַּאֲשֶׁר יֶאֱרַע שׁוּם צַעַר וְנֶזֶק לַאֲשֶׁר גָּמַל עִמּוֹ רָעָה, תֵּכֶף יֹאמַר בְּשֶׁלִּי הַצַּעַר הַזֶּה, וּמֵחֲמָתִי נֶעֱנַשׁ. וְלוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ, כִּי זוֹ רָעָה לוֹ, שֶׁכָּל שֶׁחֲבֵרוֹ נֶעֱנַשׁ עַל יָדוֹ – אֵין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ בִּמְחִצָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעוֹד, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר בַּפָּסוּק "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה".