העיקר הגדול של ענין התפילה, שכלל כוונתה הוא לכוון רק להוסיף כח בקדושה. שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל עניניו וצרכי עצמו מנגד, ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך, שישיג הכתר מלוכה של אותה המדינה, ותנשא מלכותו, כן ראוי מאד להאדם הישר, לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו, רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים, ולעורר בקולו הקול העליון, לאמשכא מיניה ברכאן ונהירו לכולא, להעביר רוח הטומאה מן העולם, ויתוקן עולם במלכותו יתברך שמו, ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.

ועינינו הרואות בנוסח תפילת ראש השנה, שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו, שתתעלה כבתחילה קודם חטא אדם הראשון. וגם נוסח תפילת כל השנה, אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמינו, ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע, שלא כיוונו אנשי כנסת הגדולה על הנראה מפשוטי פירוש המילות לבד, ותפילות נגד תמידין תיקנום, שהיו עולות כלילי לאישים, כולה לגבוה סלקא, ולא היה בהם חלק הדיוט כלל. (נפש החיים ב יא)