462. ענווה (ב)

אַף אִם הִגְדִּיל הָאָדָם לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְקַיֵּם מִצְווֹת כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מַה טוּבוֹ אִם יִגְבַּהּ לְבָבוֹ, מֵאַחַר שֶׁכְּשֶׁיִּתְגָּאֶה הוּא תוֹעֲבַת ה' – הֲרֵי הוּא כְּאַחַד הָרֵיקִים וְהַנְּבָלִים, וְלָמָּה לוֹ חַיִּים, מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר עָלָיו 'אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִים לָדוּר כְּאֶחָד', וְאֵין עֲפָרוֹ נִנְעָר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְכָהֵנָּה רָעוֹת.
לָכֵן יִתְגַּבֵּר הָאָדָם בְּרֹב עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת, וְיַחְשֹׁב שֶׁלְּפִי רוֹב חָכְמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ וִיכָלְתּוֹ – גָּדְלָה חוֹבָתוֹ לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵק עִמּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. וּלְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לִשְׁנַיִם שֶׁהָיוּ חַיָּבִים כֶּסֶף לַמֶּלֶךְ, אֶחָד הָיָה חַיָּב אֶלֶף דִּינְרֵי זָהָב, וְאֶחָד אֶלֶף דִּינְרֵי כֶּסֶף. הַחַיָּב אֶלֶף כֶּסֶף – פָּרַע חָמֵשׁ מֵאוֹת דִּינְרֵי כֶּסֶף, וְהָאַחֵר פָּרַע חָמֵשׁ מֵאוֹת דִּינְרֵי זָהָב. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁפָּרַע חָמֵשׁ מֵאוֹת דִּינְרֵי זָהָב, אַף שֶׁפָּרַע סְכוּם גָּדוֹל יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, גַּם נִשְׁאַר חַיָּב סְכוּם גָּדוֹל יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה.