469. תורה – לשמה (ו)
יתבאר עוד ענין לשמה, לשם התורה, על דרך משל, כענין הדוברות העושים בים דרך, אשר האדם יושב עליהם ומנהיגם למחוז החפץ. הנה הוא מציל את נפשו מן הנהר, וגם העצים יבואו לתכליתם. אבל אם יבדל מהם אל הים, שוב אין לו חיים, וטובע, וגם להם אין מי שיובילם, ויאבדו, ואין להם תיקון לצאת מגולמי עצים לצורך בנין או כלי. אבל אם יוליכם למקומם, הוא חיו יחיה עליהם, וגם שכר רב יהיה לו על הולכתם, והם יבואו לשלמותם.
כן עסק התורה, אם חס ושלום אנחנו פורשים ממנה, אין לנו חיים, וגם לה כדי בזיון. וכמו שאמרו במדרש, לבשה התורה בגדי אלמנות ונכנסה לפני הקב"ה ואמרה, אם אין עוסקים בה, אין לה קיום. ואם אנחנו עוסקים בתורה, אנחנו חיים וקיימים ומקבלים עוד שכר, וגם לה יש שמחה. כמו שאמרו חז"ל 'והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני', שהדברים עצמן שמחים. מה שאין כן להיפך חס ושלום. וגם האדם אז טובע ברפש העולם ומימיו מים עכורים, לולי התורה שעשועיו.
ואם כן אפוא, יתכן שילמד האדם תורה לכוונה זו, להציל את עצמו מני שחת, וגם זו כוונה טובה היא. אך השלם האמיתי יחשוב בעצמו, מה אני ומה חיי נגד הבזיון מעלבון התורה, אם יעזבנה. וזהו פירוש לשמה, למענה ממש. (רוח חיים, ו, א)
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"
