47. מעשים והנהגות (א)
"שאלו את רבי אליעזר, עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם, צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר (-ברווח של ששים אלף דינרי זהב), ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם, יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא.
ואמר רבי חנינא, ומה מי שאינו מצווה ועושה, כך, מצווה ועושה – על אחת כמה וכמה".
(קידושין דף ל"א ע"א)
הערה חשובה: על אף המשתמע מסיפור זה, כתבו הפוסקים שאם ברור לבן שאביו ישמח בכך שיקיץ אותו משנתו ועל ידי זה ירויח הבן סכום גדול מאד, מותר ואף חובה להעירו, כיון שההנאה שתהיה לו מהעיסקה גדולה יותר מהצער של היקיצה משנתו, ואין בכך אפילו מידת חסידות. ובאותו מעשה של דמא בן נתינה, כתב רבי משה פינשטיין (אגרות משה ח"ה יו"ד סכ"ו) שצריך לדחוק ולומר שאביו לא היה שפוי בדעתו ולא היתה לו דעת לשמוח ברווח של בנו, אך אם האב הוא בן דעת – יש להקיצו במקרה שכזה.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיהֶם, וְכִבְּדוּנִי".
(מסכת קידושין דף ל)
