474. עצבות (ב)
אָמְנָם, בִּזְמַן הַזְכָּרַת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּחְרַב בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אָז "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר", וְכָל הַמַּרְבֶּה לְהִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּכִי וַאֲנָקָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲבָל בִּשְׁאָר הַזְּמַנִּים, וּבִפְרָט בְּעֵת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִשְׁכַּח עָצְבּוֹ וְרָגְזוֹ, וְיִהְיֶה אַךְ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב.
"אַחַי וְעַמִּי, לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וּבָזֶה וְכָזֶה לִמְדוּ הֵיטֵב, לְטוֹב לָכֶם,
שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תַּשִּׂיגוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא"
(מתוך הקדמת המחבר)
