482. עצה (א)

נֶאֱמַר בְּמִשְׁלֵי "וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם", "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ", וְלָכֵן, מַה טוֹב שֶׁיְּהֵא לָאָדָם חָבֵר טוֹב, אִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ, וְאֶל בִּינָתוֹ אַל יִשָּׁעֵן, כִּי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב, וְטוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד. וַאֲפִילוּ הַגָּדוֹל יִטּוֹל עֵצָה מִן הַקָּטָן, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר "נַעֲשֶׂה אָדָם", כִּבְיָכוֹל הִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּדֵי לְלַמֵּד לָאָדָם דַּעַת, שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁאֵין גְּדוֹלִים וּזְקֵנִים, יִטּוֹל עֵצָה אֲפִילוּ מִן הַקְּטַנִּים.
אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַיּוֹעֵץ הַזֶּה אוֹהֵב הַנֶּאֱמָן אֶצְלוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵּן – יוֹתֵר טוֹב שֶׁלֹּא יִטּוֹל עֵצָה מִמֶּנּוּ, שֶׁמָּא יִתֵּן לוֹ עֵצָה שֶׁאֵינָה טוֹבָה.