492. עניות (ב)

אַךְ בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הֶעָנִי, שֶׁאִם יוּכַל לְהַרְוִיחַ – בְּזֵעַת אַפּוֹ יֹאכַל לֶחֶם, וְלֹא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִכָּלֵם מִלַּעֲשׂוֹת אֲפִילוּ מְלָאכָה בְּזוּיָה, וְגָדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר בִּתְהִלִּים "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". וְלֹא יְמַהֵר לְהַטִּיל עַצְמוֹ עַל הַקָּהָל לְּהִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, אֶלָּא יִדְחֹק עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ 'עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ חוֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת'. וְאָמְרוּ, כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל צְדָקָה, וְדוֹחֵק עַצְמוֹ וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מֵהַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּתְעַשֵּׁר וִיפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ. וְלֹא יִתְרַעֵם עַל הָעֲשִׁירִים, וְלֹא יִמְסֹר עֲלֵיהֶם דִּין לַשָּׁמַיִם, רַק יְבַקֵּשׁ מִמִּי שֶׁהָעֹשֶׁר וְהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ.
וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁמַּפְתֵּחַ הַפַּרְנָסָה הוּא בְּיַד הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְהוּא הַנּוֹתֵן כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, וְהוּא הַנּוֹתֵן בְּלֵב הֶעָשִׁיר וּמַזְמִין לֶעָנִי פַּרְנָסָתוֹ עַל יָדוֹ, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם. וְלָכֵן, לֹא יַרְבֶּה לְהַפְצִיר בֶּעָשִׁיר לַעֲשׂוֹת בַּקָּשָׁתוֹ, וְלֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינָיו אִם יְשַׁלְּחֶנּוּ הֶעָשִׁיר רֵיקָם מֵאִתּוֹ, רַק יַרְגִּישׁ כְּמִי שֶׁהוֹלֵךְ אֶל גִּזְבָּר הַמֶּלֶךְ וְשׁוֹאֵל אִם עַל יָדוֹ שָׁלַח לוֹ הַמֶּלֶךְ מְנָת חֶלְקוֹ וַאֲרוּחָתוֹ, וְאִם יֹאמַר לוֹ לָאו – לֹא יִכְעַס עַל הַגִּזְבָּר, אֶלָּא יֹאמַר, לֹא זָכָה גִּזְבָּר זֶה שֶׁיַּחְפֹּץ בּוֹ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹתוֹ שְׁלוּחוֹ שְׁלִיחַ מִצְוָה, וּבְוַדַּאי יִשְׁלַח עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כִּי לֹא חֲסֵרִים שְׁלִיחִים בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים לַמָּקוֹם.