537. ציפוי (ב)

אֵין אָדָם שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר 'וְכִי בִּשְׁבִילִי מִתְעַכֶּבֶת הַגְּאוּלָה', אוֹ לוֹמַר 'וְכִי יֵשׁ בְּיָדִי לְקָרְבָה אֲפִילוּ אִם אֶהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר, הֲרֵי יֵשׁ כְּנֶגְדִּי כַּמָּה אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל, יוֹתֵר גְּרוּעִים מִמֶּנִּי, וְאִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּשֶׁלִּי הַצַּעַר הַזֶּה, וּבִשְׁבִילִי מִתְעַכֶּבֶת הַגְּאוּלָה, הָיִיתִי מֵמִית עַצְמִי עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה'. אֲבָל זֶה הֶבֶל, מֵאַחַר שֶׁגְּאֻלַּת הַשְּׁכִינָה, אוֹתָהּ אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים, תְּלוּיָה בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְכַמְּבֹאָר בַּזֹּהַר שֶׁכָּל עֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם מַכְבִּיד הוּא אֶת עֹל הַגָּלוּת, וּבְכָל מִצְוָה מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָה, לָכֵן יֶחֱרַד כָּל אִישׁ חֲרָדָה גְּדוֹלָה, וִיהֵא צוֹפֶה וּמַבִּיט, וְכָל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת יַעֲשֶׂה. וּבִפְרָט כַּאֲשֶׁר מַגִּיעַ זְמַן הַגְּאוּלָה, אֲפִילוּ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה – יָכוֹל לְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָה. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל עַל הַפָּסוּק "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל", שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד הָעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה יָכוֹל לְהָבִיא אֶת הַגְּאוּלָה, וְלָכֵן נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן יָחִיד.