541. צרה (א)

עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עַל הָאָדָם, רָאוּי לִתֵּן לֵב וּלְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, כִּי הָאֱלֹקִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו, וְשׁוֹלֵחַ אֵיזוֹ צָרָה עַל הָאָדָם כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן לֵב לָשׁוּב. וְאִם בְּיוֹם צָרָה אֵינוֹ נוֹתֵן לֵב לָשׁוּב וְתוֹלֶה הַדָּבָר בְּמִקְרֶה, הֲרֵי עוֹנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי, וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי… וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי". וְלָכֵן יַקְפִּיד הָאָדָם לְקַבֵּל עָלָיו בְּעֵת צָרָה לָשׁוּב מֵאֵיזוֹ עֲבֵרָה מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדוֹ, וּבָזֶה יִּזְכֶּה שֶׁתַּעֲבוֹר מִמֶּנּוּ אוֹתָה צָרָה.