557. קביעות צדקה

הַקּוֹבֵעַ לָתֵת צְדָקָה לְעָנִי מְסֻיָּם בְּסַךְ קָבוּעַ מִידֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ אוֹ מִדֵּי שָׁבוּעַ, יֵשׁ בָּזֶה מַעְלָה וְיֵשׁ בָּזֶה חִסָּרוֹן, הַמַּעֲלָה הִיא שֶׁאֵין הֶעָנִי חוֹשֵׁשׁ תָּמִיד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ פַּרְנָסָה, אֶלָּא הוּא סוֹמֵךְ בִּקְבִיעוּת עַל אוֹתוֹ אָדָם, וְזוֹ טוֹבָה גְּדוֹלָה לֶעָנִי. אֲבָל מִצַּד אַחֵר יֵשׁ בַדָּבָר חִסָּרוֹן, שֶׁאִם לִפְעָמִים יֵרֵד אוֹתוֹ אָדָם מִנְּכָסָיו מְעַט, וְלֹא יוּכַל לָתֵת אֶת הַסְּכוּם הַקָּבוּעַ שֶׁהֻרְגַּל לָתֵת לְאוֹתוֹ עָנִי, וּמַמְשִׁיךְ לָתֵת לוֹ רַק מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה, נִכְנַס הֶעָנִי בְּדָבָר הַקָּרוֹב לְגֶזֶל. וְעוֹד, שֶׁלִּפְעָמִים אוֹתוֹ עָנִי אֵינוֹ זָקוּק כָּל כָּךְ לַכֶּסֶף, וְהָיָה הַנּוֹתֵן מַעֲדִיף לָתֵת אֶת הַסְּכוּם הַזֶּה לִצְדָקָה אַחֶרֶת, אַךְ אֵין אוֹתוֹ עָנִי קָבוּעַ מַנִּיחוֹ לְהַפְסִיק מִלָּתֵת לוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְלָכֵן מוּטָב שֶׁיִּתֵּן לְעָנִי מְסֻיָּם רַק סְכוּם קָטָן קָבוּעַ לִסְמֹךְ עָלָיו, וְיִהְיֶה זֶה סְכוּם כָּזֶה שֶׁיּוּכַל הַנּוֹתֵן לַעֲמוֹד בּוֹ תָּמִיד, וּמֵאִידָךְ לֹא יִמָּנַע מִלָּתֵת לְכָל אָדָם מִמְּבַקְּשֵׁי הַצְּדָקָה – כְּכָל יְכָלְתּוֹ, וְטוֹב אִישׁ יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט, וּשְׁנֵיהֶם כְאֶחָד טוֹבִים.