562. קריאת שמע (א)

קְרִיאַת שְׁמַע הִיא מִצְוָה חֲשׁוּבָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וְעֹל מִצְווֹת. וּמִצְוָה זוֹ תְּלוּיָה בְּכַוָּנַת הַלֵּב, שֶׁאִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ לְכָל הַפָּחוֹת בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לְכַוֵּן שֶׁהוּא מְקַבֵּל עָלָיו אֶת ה' יִתְבָּרַךְ לְאָדוֹן וּפַטְרוֹן, וְשֶׁהוּא מַאֲמִין שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָחִיד וּמְיֻחָד, אֶחָד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, וְשֶׁהוּא מוּכָן לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וַחֲבָל עַל אוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְכַוְּנִים אֲפִילוּ כַּוָּנָה זוֹ, וְנִמְצָא שֶׁעַד יוֹם מוֹתָם לֹא קִיְּמוּ כְּלָל מִצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע. וְהַשּׁוֹמֵעַ זֹאת יִתֵּן אֶל לִבּוֹ לְכַוֵּן אֶת הַכַּוָּנָה הַזּוֹ מֵעַתָּה וָהָלְאָה, וְשָׁב וְרָפָא לוֹ. וְהַיּוֹתֵר טוֹב – לְכַוֵּן בְּכָל פְּסוּקֵי קְרִיאַת שְׁמַע, כֵּיוָן שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּכֻלָּהּ.