566. רחמנות (א)

הָרַחְמָנוּת הִיא אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִים שֶׁיֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, בַּיְשָׁנִים וְרַחְמָנִים. וּכְבָר אָמְרוּ חז"ל 'כָּל הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִים עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם', שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ". וְצָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", וּמְרַחֵם אֲפִילוּ עַל בַּעֲלֵי חַיִּים, וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ רַחֲמָיו עַד שֶׁנּוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ, וּמֵיטִיב לָהֶם אֲפִילוּ בְּאוֹתָה שָׁעָה שֶׁהֵם מַכְעִיסִים לְפָנָיו, וְכָזֹאת וְכָזֹאת מְרַחֵם ה' עַל בְּרִיּוֹתָיו עַד אֵין חֵקֶר, וְעַד מָקוֹם שֶׁאֵין יָד שִׂכְלֵנוּ מַגַּעַת, וּצְרִיכִים אָנוּ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו.