יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

64. גלות (ה)

והנה בדורות הראשונים היו לנו נביאים הקדושים, שהיו מוכיחים אותנו תמיד. אבל בעוונותנו הרבים עתה בדורות הללו, אשר אנו יושבים בתרדמת העצלה, כמו שכתוב בזוהר על הפסוק 'מה לך נרדם', וכמו שנאמר 'אני ישנה' אבל 'ליבי ער', היינו הקב"ה, שנקרא צור לבבי.

על דרך משל, כמו מלך שהיה לו בן יחיד, ונפל הבן למשכב בחולי גדול וכבד, ואמרו הרופאים שאין תרופה למכתו אם לא שימעט בשינה. והלך אביו במר נפשו ונטלו ממיטתו הכבודה והשכיבו ארצה, כדי שלא יוכל לישון הרבה. אבל ראה אביו שעדיין לא הועיל כלום, ועם כל זה הוא ישן, ועשה אביו עוד כמה תחבולות לזה, ולא הועיל כלום. עד שהוכרח אביו, המלך הרחמן, להניח חרבות וסכינים תחתיו, כדי שלא יישן.

והנמשל מובן, כי בהיותנו שוכבים על מיטת המלך, היינו בהיות בית המקדש קיים על מכונו, ובהשקט ובשלוה, כמו שנאמר 'הנה מיטתו שלשלמה', היינו ישנים מהיות דופק על פתחי התשובה, לשוב אל ה' בלב שלם. ומחמת זה הגברנו עוד יותר כח הס"מ, הוא היצר הרע, על עצמינו. לכן הוכרח להחריב את הבית, והשכיב אותנו בגלות. וכאשר רואה אבינו מלכנו, מלך מלכי המלכים, שלא הועיל לנו גם בזה, ועדיין אנחנו ישינים מעשות תשובה לפניו יתברך שמו, אז הוא שולח על העולם חרב נוקמת רחמנא ליצלן, כדי לעורר אותנו מעט, שלא נישן מהיות דופק על פתחי התשובה. (דרשת מהר"ח)

 

מדור זה מוקדש לע"נ גלעד בן משה ז"ל - מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ, וְכָתוּב אַפִּנְקָסֵיהּ דְגִלְעָד ז"ל: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים, וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי"