691. תולדות (ב)

בְּכָל הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת יֵשׁ 'אָבוֹת' וְ'תוֹלָדוֹת', הַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְלִפְעָמִים הָ'אָב' נֶעְלָם מִן הָעַיִן, וְהַ'בֵּן' מֵעִיד עַל הָאָב, כִּי אִם אֵין אָב, אֵין בֵּן. וּכְגוֹן מִדַּת הַגַּאֲוָה, הֲרֵי הִיא עַצְמָהּ נֶעֱלֶמֶת מֵעֵינֵי כָּל חַי, וְכָל אָדָם יֹאמַר שֶׁאֵינוֹ מִתְגָּאֶה, וּלְפִי הָאֱמֶת כִּמְעַט וְאֵין מִי שֶׁנָּקִי מִמִּדָּה זוֹ, שֶׁהֲרֵי תוֹלְדוֹת הַגַּאֲוָה הֵן הַכַּעַס וְהַהַקְפָּדָה, הַשִּׂנְאָה וְהַתַּחֲרוּת. וְעַל כֵּן יַרְחִיק הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרוֹת וּמֵהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת, וְיִדְבַּק בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וּבְמִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּי כָּל אֶחָד מֵהֶם מוֹשֵׁךְ אַחֲרָיו תּוֹלָדוֹת רַבּוֹת.