יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת בבא מציעא, פרק ו, שיעור 205

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב – שנה ה'תנא', והוא אדם השונה משניות וברייתות, לפני רב, ברייתא זו ששנינו לעיל, הָלְכוּ פּוֹעֲלִים וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לַחָה, נוֹתֵן לָהֶן שְׂכָרָן מֻשְׁלָם, אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לַבָּא רֵיקָן, וְאינו דומה עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל. אָמַר לֵיהּ רב לאותו 'תנא', חֲבִיבִי [-דודי, רבי חייא] אָמַר, אִי הֲוָאי אֲנָא – אם אני הייתי אותו בעל הבית ששכר פועלים, ולא יכלו לעשות את עבודתם, לֹא יָהִיבְנָא לְהוּ כְּלָל – לא הייתי נותן להם שכר כלל, כיון שהיו צריכים להעלות בדעתם, כשנשכרו למלאכה זו, שיתכן שימצאו שדה לחה ולא יוכלו לעבוד בה, ומזלם גרם להם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל – ואתה אומר שצריך בעל הבית לתת להם שכרם כפועל בטל, בתמיהה.

מקשה הגמרא, וְאֶלָּא קַשְׁיָא הַךְ – סוף סוף קשה מהברייתא האומרת שמשלם להם כפועל בטל, על דברי רבי חייא האומר שאין בעל הבית צריך לשלם להם כלל. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הדברים, הָא – מה שאמר רבי חייא שאין צריך לשלם להם כלל, היינו באופן דְסַיַּירָהּ לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָא – שבלילה שלפני העבודה לקחם לסייר ולראות את השדה שעליהם לעבוד בה, והם ראו ולא הבינו שמחמת לחותה לא יוכלו לעבוד בה, ולא היה להם כלל לבוא בבוקר לאותה שדה, וכיון שהם גרמו לעצמם, אין בעל הבית צריך לשלם להם כלום [ואף שגם בעל הבית ידע זאת, מכל מקום באופן שיש פשיעה של שני הצדדים, הפועלים מפסידים, כיון שהם באים להוציא ממון מבעל הבית, וידם על התחתונה], וְהָא – ואילו הברייתא האומרת שעליו לשלם להם כפועל בטל, היינו באופן דְּלֹא סַיַּירָהּ לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָא – שלא היו בקרקע בלילה הקודם, וכיון שלא יכלו לדעת שהקרקע לחה באו לשדה לעבוד, וכיון שעד שחזרו מהשדה לעיר כבר לא מצאו אדם אחר שישכור אותם, על בעל הבית לשלם להם כפועל בטל. כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא – וכפי כלל זה שאמר רבא, הַאי מַאן דְּאָגַר אֲגִירֵי לְרִיפְקָא – מי ששכר פועלים לעדור בשדהו, וְאָתָא מִיטְרָא וּמַלֵּאי אַרְעֵיהּ מַיָּא – וירדו גשמים ומילאו את כל הקרקע מים, אִי סַיַּירָא לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָא – אם ראו הפועלים את השדה בלילה, ולא הבינו שלא יוכלו לעבוד בה בבוקר מחמת הגשמים, פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים – הרי זהו הפסד של הפועלים, ואין בעל הבית צריך לשלם להם כלל. לֹא סַיַּירָא לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָא – אך אם לא ראו את הקרקע בלילה, ומחמת כן יצאו בבוקר לעבוד בשדה, פְּסֵידָא דְבַעַל הַבַּיִת – הרי זהו הפסד של בעל הבית, כיון שלא היו יכולים לדעת לאיזו שדה יקח אותם לעבוד, וְנוֹתֵן לָהֶם שכר כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

מביאה הגמרא כלל נוסף שאמר רבא בענין דומה: וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּאָגַר אֲגִירֵי לְדַוְולָא – מי ששכר פועלים שישאבו מים מהנהר וישקו את שדהו, וּפָסַק נַהֲרָא בְּפַלְגָּא דְּיוֹמָא – ונפסק זרם המים שבנהר באמצע היום, אִי לֹא הֲוָה רָגִיל דְּפָסִיק – אם אין זו הרגילות, שנפסק זרם הנהר, פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים – הרי זהו הפסד של הפועלים, ואין בעל הבית צריך לשלם להם, כיון שלא העלה זאת בדעתו ולכן לא התנה עמהם בפירוש שבאופן כזה לא ישלם להם, ומזלם גרם להם. אך אם הֲוָה רָגִיל דְּפָסִיק – הרגילות היא שאותו נהר מפסיק לזרום, אִי בְּנֵי מָתָא – אם אותם פועלים הם מבני העיר, ובודאי מכירים הם את טבעו של הנהר וידעו שעשוי הוא להפסיק לזרום, והיה עליהם להתנות בפירוש שיקבלו שכרם גם אם יפסוק, וכיון שלא עשו כן, הרי זה פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים – הפסד של הפועלים, ואין בעל הבית צריך לשלם להם. אך אם לָאו בְּנֵי מָתָא – אין הפועלים בני אותה העיר, הרי זה פְּסֵידָא דְבַּעַל הַבַּיִת, ומשלם להם כפועל בטל.

דין נוסף בענין דומה: וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּאָגַר אֲגִירֵי לְדַוְולָא – מי ששכר פועלים להשקות את שדהו, וְאָתָא מִיטְרָא – ובינתיים ירדו גשמים, ואין צורך במלאכתם, פְּסֵידָא דְפוֹעֲלִים – הרי זה הפסד של הפועלים, כיון שידעו שיתכן שירדו גשמים ולא יהיה צורך במלאכתם. אָתָא נַהֲרָא – אך אם עלה הנהר על גדותיו ושטף את השדה, שזהו דבר שאין הפועלים בקיאים בו, הרי זה פְּסֵידָא דְבַּעַל הַבַּיִת, שהיה לו להתנות עמהם שאם יארע כן לא ישלם להם.

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּאָגַר אֲגִירֵי לְעִיבִידְתָּא – מי ששכר פועלים למלאכתו, וְשַׁלֵּים עִיבִידְתָּא בְּפַלְגָּא דְּיוֹמָא – והסתיימה המלאכה שהוצרך לה במחצית היום, אִי אִית לֵיהּ עִיבִידְתָּא אַחֲרִיתִי דְּנִיחָא מִינָּהּ – אם יש לו עבודה אחרת, קלה יותר מהעבודה שלשמה נשכרו, אִי נַמִי דִּכְוָתָהּ – או אף אם יש לו עבודה דומה לעבודה שעבדו בה עד עתה, עָבְדֵי – עליהם לעבוד בעבודה זו עד סוף היום, אף שלא אמר להם זאת מתחילה, אך אם יש לו עבודה אחרת קַשְׁיָא מִינָּהּ – שהיא קשה יותר מהעבודה שלשמה נשכרו, לֹא עָבְדֵי – אינם חייבים לעבוד בה, [אֲבָל נוֹתֵן לָהֶן שְׂכָרָן גם על מחצית היום השניה כְּפוֹעֵל בָּטֵל, כלומר, שמים כמה היו הפועלים מוכנים להפחית משכרם כדי לא לעשות עבודה, ונותן להם שכר זה]. וְאִי אוּכְלוּסֵי דִּמְחוֹזָא – ואם אותם פועלים הם מאנשי העיר מחוזא, דְּאִי לֹא עָבְדֵי – שאם אינם עובדים, חָלְשֵׁי – הרי הם נחלשים, ואין להם כל תועלת בכך שאינם עובדים, אלא אדרבה, רוצים הם לעבוד, נוֹתֵן לָהֶן שְׂכָרָן מֻשְׁלָם על כל אותו היום.

שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ז ה"ב), הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא שְׁלִיחוּת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְהָלַךְ וְלֹא הֵבִיא, כיון שלא מצא מה להביא, ולא מחמת פשיעתו של הפועל, נוֹתֵן לוֹ בעל הבית שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא לוֹ קָנִים וְדוּרְקָנִים [-קנים מפוצלים] לַכֶּרֶם, וְהָלַךְ וְלֹא הֵבִיא, שלא מחמת פשיעתו, נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לְהָבִיא עֲנָבִים וְתַפּוּחִים וְדוּרְמַסְקִין [-מין פרי הבא מדמשק] לַחוֹלֶה, והָלַךְ הפועל והביא וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁהִבְרִיא, ואין צורך בפירותיו, לֹא יֹאמַר לוֹ השוכרו טוֹל מַה שֶּׁהֵבֵאתָ בִּשְׂכָרְךָ, אף אם הפירות שוים כדמי שכירותו, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם, כיון שלא השכיר הפועל את עצמו כדי לקבל פירות ולמוכרם, אלא כדי לקבל מעות ממש.

 

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)