737. הלכה (ב)

וְהַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁל 'מְצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה', שֶׁמְּפַלְפְּלִים כְּדֵי לְבָרֵר הֲלָכָה לְמַעֲשֵׂה, וּלְהוֹצִיא דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וְגַם זֶה טוֹב מְאֹד, לְבָרֵר אֶת סְפֵקוֹת הַדִּינִים. וְיָדוּעַ שֶׁסִּפְרֵי הַשְּׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת שֶׁעוֹשִׂים בְּכָל דּוֹר וְדוֹר הֵם הָיוּ לָנוּ לְעֵינָיִם, וְלֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל, וְרָאוּי לְכָל מִי שֶׁחֲנָנוֹ ה' דַּעַת – שֶׁיְּבָרֵר אֶת הַדִּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בּוֹ סְפֵקוֹת, וִיעַיֵּן הֵיטֵב בַּגְּמָרָא וּבַפּוֹסְקִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא כַּנֹּגַהּ הֲלָכָה עַל תִּלָּהּ, בִּדְבָרִים הַמְּפֹרָשִׁים כְּשִׂמְלָה. וְיִכְתֹּב בַּסֵּפֶר רַק אֶת הַנּוֹגֵעַ לְעִנְיָן הַדִּין, וּבָזֶה יוֹעִיל לָרַבִּים, לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

אַךְ עַל כָּל פָּנִים אֵין לִסְמֹךְ עַל כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב עַד שֶׁיִּבְחַן אוֹתוֹ בִּבְחִינַת שִׂכְלוֹ, הַאִם הָאֱמֶת אִתּוֹ, כִּי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב וְעָשׂוּי לִטְעוֹת, וְיֵשׁ דִּינִים שֶׁהֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁבְּחִלּוּק מוּעָט מִשְׁתַּנֶּה הַדִּין, וְזֶה הַדָּבָר מוּטָל עַל הַדַּיָּנִים, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים וּזְרִיזִים לְהָבִין עוֹמֶק הַדִּין, וּלְדַמּוֹת בְּקַל דִּין לְדִין, וּצְרִיכִים לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁאֱלֹקִים יְחוֹנְנֵם חָכְמָה וְדַעַת וּתְבוּנָה.