772. חרטה

עִקָּר הַתְּשׁוּבָה הִיא הַחֲרָטָה הַגְּמוּרָה, שֶּׁיִּתְחָרֵט עַל מַה שֶׁעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן כְּמִי שֶּׁמִּתְחָרֵט עַל שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ בְּכַעְסוֹ אוֹ בְּשִׁכְרוּתוֹ, וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַחְיוֹתוֹ – כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לַעֲשׂוֹת יַעֲשֶׂה. וְהֵן אֱמֶת שֶׁגַּם הָרְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת, שֶׁתֵּכֶף שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְהִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ הַיֵּצֶר הָרַע, הוּא מִתְחָרֵט מְעַט וְאוֹמֵר, הַלְוַאי שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי, וְאָז הָיָה יוֹתֵר טוֹב, וּבְאוֹמְרוֹ כָּךְ נִרְאָה כְּאִילּוּ גַּם עַכְשָׁו הוּא טוֹב, אֲבָל יוֹתֵר טוֹב הָיָה אִם לֹא הָיָה עוֹשֶׂה, וְזֶה מֵחֲמַת שֶּׁהַיֵּצֶר הָרַע מַקְטִין בְּעֵינָיו אֶת הָעֲבֵרָה. וְגַם חֲרָטָה מוּעָטָה זוֹ מִתְחָרֵט הָאָדָם רַק כְּשֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ לַחְלוּחִית שֶׁל חַיּוּת, שֶׁלֹּא נִשְׁקַע כָּל כָּךְ בְּאוֹתָהּ עֲבֵרָה, אֲבָל אִם הֻרְגַּל בָּהּ – נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר, וּלְבָבוֹ עָלָיו לֹא יִכְאַב, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, חוֹשֵׁב בְּלִיבּוֹ מָתַי תָּבוֹא לְיָדוֹ פַּעַם אַחֶרֶת וְיַעֲשֶׂנָּה.

֍ ֍ ֍

אֲבָל הָאִישׁ אֲשֶׁר נָגְעָה בְּלִיבּוֹ יִרְאַת ה', וְרוֹצֶה לְחַיּוֹת אֶת נַפְשׁוֹ, הֲרֵי אִם תָּקְפּוֹ יִצְרוֹ וְעָבַר עֲבֵרָה, אָז כְּשֶׁנִּפְקְחוּ עֵינָיו בְּזִקְנוּתוֹ וְזוֹכֵר אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיַלְדוּתוֹ, לִבּוֹ יָחִיל בְּקִרְבּוֹ כַּיּוֹלֵדָה, וּמַר לוֹ מָר, וּפַלְגֵי מַיִם יֵרְדוּ מֵעֵינָיו, יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, כִּי כֵן נָאֶה וְכֵן יָאֶה לְמִי שֶׁהִמְרָה אֶת פִּי אֲדוֹנָיו אֲדוֹן רָם וְנִשָּׂא, וְהִכְעִיסוֹ עַל פָּנָיו.

וּכְבָר כָּתַב רַבֵּנוּ יוֹנָה בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁלְּפִי הַיָּגוֹן וְהָאֲנָחָה שֶׁיֵּאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם עַל הֶעָווֹן, כָּכָה יְנֻקֶּה הָאִישׁ מֵעָווֹן, וְהֵם הֵם יִסּוּרִים שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁבָּאִים לְפִי רוֹב הָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִם הַבּוֹרֵא, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִבְּנוֹ יְחִידוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ, וְלָכֵן יִתְעַצֵּב בְּרוּחוֹ אֵיךְ עָשָׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ, וְזֶה יִהְיֶה לוֹ לְמִחְיָה וְלִפְלֵטָה גְּדוֹלָה, כִּי בָּזֶה יְתַקֵּן אֶת עִיווּתוֹ, וְיַעֲשֶׂה גָּדֵר שֶׁלֹּא יוֹסִיף עוֹד עַל חַטָּאתוֹ.

וְהַגָּדֵר הַגָּדוֹל הוּא לַחְשֹׁב מַחְשָׁבוֹת לִפְנֵי עֲשִׂיַּת כָּל דָּבָר, וְלִפְנֵי כָּל דִּבּוּר, וַאֲפִילוּ שֶׁל מִצְוָה, כִּי פְּרִי הַמְּהִירוּת – חֲרָטָה, וְאִלּוּ הַנּוֹהֵג בִּמְתִינוּת מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, וְשׁוּם תַּקָּלָה וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מְתֻקָּן לֹא יִמָּצֵא אִתּוֹ, רַק אֶת הַכֹּל עוֹשֶׂה יָפֶה בְּעִתּוֹ, כִּי בְּעֵינָיו יִרְאֶה, וּלְבָבוֹ יָבִין אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.