(79) הלכות לשון הרע, כלל י, יג-יד

יג. אף שבדרך כלל אסור לאדם לספר לשון הרע על מי שעשה עוול לו עצמו, מכל מקום אם תהיה לו בכך תועלת להבא, כגון שעל ידי זה יחזיר לו אותו אדם את הממון שעשק ממנו, או שלא ימשיך לביישו וכדומה, מותר לו לספר זאת כדי להציל את עצמו מנזק או בושה, ובלבד שיתקיימו התנאים שנימנו לעיל.

יד. אף שמותר לאדם לספר לשון הרע על מי שעשה עוול לו עצמו באופן שתהיה לו תועלת מכך, זהו רק לאחר שיוודע לו שהלה לא שב ממעשיו, ובתנאים דלהלן: א. שיראה זאת בעצמו. ב. שיהיה לו ברור שהצדק עימו, לפי דין תורה. ג. שאינו יכול לשכנע את חבירו בעצמו שהצדק עימו. ד. שיהיו כל דבריו אמת, ולא יחסר פרטים שהם לטובת אותו אדם. ה. יכוין לתועלת. ו. אינו יכול לגרום לאותה תועלת באופן אחר, או על ידי הקטנת העוולה. ז. שלא יגרם לאותו אדם נזק יותר מהראוי לו לפי דין תורה.

* * *

פירוט ההלכה היומית: יג. התבאר לעיל שמותר לאדם לספר לשון הרע על העושה עוול לחבירו, אמנם אסור לו לספר על אדם שעשה עוול לו עצמו, (כיון שבזה אין כוונתו לתועלת), ואף על פי כן, נראה שאף אם אותו אדם עשה עוול לו עצמו, יש אופן שמותר לו לספר את הדברים, והיינו באופן שהוא משער שעל ידי שיספר זאת לאחרים תהיה לו תועלת להבא, כגון שיספר זאת לאנשים שיכולים להוכיח את אותו אדם, ואולי על ידי זה ישיב לו את הגזילה או את הנזק, ובאופן כזה רשאי לספר זאת לאנשים אלו, ולבקשם שיסייעו לו. אופן נוסף, כגון שהוא יודע בבירור שאותו אדם רוצה לחרף ולגדף אותו על ענין מסוים, יכול לספר זאת לאנשים חשובים או לקרוביו של אותו אדם, ולבאר בפניהם איך באותו ענין הצדק איתו, כדי שימנעו את אותו אדם מלביישו. ואף אם הלה כבר ביישו, אם הוא חושש שימשיך לביישו בפני אחרים, רשאי לספר זאת לאנשים שיכולים למנוע את אותו אדם מלביישו. ואף שעל ידי שיספר זאת יתבזה אותו אדם בפני השומעים, מכל מקום מותר לו לספר, כיון שאין כוונתו לביישו אלא כוונתו לשמור על עצמו, שלא יקרה לו נזק, צער או בושה מאותו אדם. אמנם צריך שיתקיימו בזה התנאים שהתבארו לעיל, (ולהלן יבוארו שוב כל התנאים הנצרכים).

יד. אמנם יש להזהר מאד בהיתר זה, שלא יחסרו בו התנאים שהתבארו לעיל, ולכן יש לחזור שוב על אותם תנאים, בתוספת מעט: כלל הדברים הוא כך, אחרי שנודע לו בבירור שחבירו שעשה לו עוול לא חזר בו מהענין, וכוונת המספר לתועלת, מותר לספר בתנאים דלהלן: א. שיראה את הדבר בעצמו ולא שרק ישמע מאחרים ולא די בכך שראה שנעשה לו נזק, אלא צריך לראות שאותו אדם הזיק לו]. ב. יזהר מאד שלא להחליט מיד שדבר זה הוא בכלל נזק או ביוש, אלא יתבונן היטב בדבר, ויתבונן גם אם לפי דיני התורה הצדק איתו, ודבר זה כמעט ולא יתכן, כיון שאין אדם רואה חוב לעצמו, ודרך כל איש ישר בעיניו, ואם יכשל בזה נמצא שהוא מספר על חבירו דבר שאינו נכון כלל, והרי זו הוצאת שם רע, החמורה מלשון הרע. ג. אם נראה לו שהוא יכול להתווכח עם חבירו ולשכנע אותו בצידקתו, עליו לעשות כן, קודם שילך לפרסם גנותו. ד. יזהר מאד שיהיה כל הסיפור אמת, בלי שום תערובת שקר, ושלא יגזים בסיפור יותר מהאמת. וכמו כן לא יחסר שום פרט בסיפור, אף אם אותו פרט הוא לטובת חבירו, ואף שאין בו כדי להצדיק את חבירו לגמרי מכל מקום יש בו כדי למעט את הגנות של חבירו, אסור לו להעלים את אותו פרט. והכלל בזה הוא שלא יגדיל את העוולה יותר ממה שהיא. ה. יכוין לתועלת, וזהו עיקר ההיתר, כמו שהתבאר. ו. אם ביכולתו לגרום לאותה תועלת שתהיה על ידי הסיפור, בלי שיספר זאת, בכל מקרה אסור לספר. ואפילו אם הוא יכול לגרום לאותה תועלת על ידי שיקטין את העוולה של חבירו, מצוה לעשות כן ולמעט את העוולה, כיון שאף על ידי זה תבוא לו אותה תועלת ויתכן שאף חייב לעשות כן]. ז. שלא יגרם לאותו אדם נזק יותר ממה שהיה יוצא אם היו מעידים עליו על דבר זה בבית דין.