812. מיתה (א)

הָחַי, יִתֵּן אֶל לִבּוֹ דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה, כִּי יִרְאֶה שֶׁגַּם הַחֲכָמִים יָמוּתוּ, יָחַד כְּסִיל וּבָעַר יֹאבְדוּ, וְיִתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי גַּם עָלָיו תַּעֲבוֹר כּוֹס הַמָּוֶת. וּמַה טוֹב לְהִמָּצֵא אֵצֶל הַחוֹלִים, וּבִשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה, וְעַיִן בְּעַיִן יִרְאֶה קְצָת מִמַּה שֶׁעוֹבֶרֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה. וּכְבָר אָמְרוּ, שֶׁאִם יִסְבֹּל הָאָדָם כָּל יְמֵי חַיָּיו יִסּוּרִים כְּיִסּוּרָיו שֶׁל אִיּוֹב וְיוֹתֵר, הַכֹּל כְּאַיִן נֶגֶד מַה שֶׁעוֹבֵר בִּשְׁעַת מִיתָה. וּמַה שֶׁעוֹבֵר בִּשְׁעַת מִיתָה הוּא כְּאַיִן נֶגֶד מַה שֶׁעוֹבֵר אַחַר כָּךְ. וּכְשֶׁרוֹאֶה הָאָדָם בְּכִיּוֹת וְהֶסְפֵּדִים וְצָרְכֵי קְבוּרָה, יִתֵּן אֶל לִבּוֹ מַה אֱנוֹשׁ וּמַה סוֹפוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְגַם סוֹפוֹ יִהְיֶה כָּךְ, יַסְפִּידוּהוּ וְיִּקְבְּרוּהוּ בַּקַּרְקַע, בְּמָקוֹם אַמָּה עַל אַמָּה, וְיִהְיוּ כֻּלָּם מְמַהֲרִים לְכַסּוֹתוֹ בְּעָפָר, וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחוּהוּ כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, עוֹסֵק בְּדִינוֹ – דִּינִים קָשִׁים וּמָרִים כְּלַעֲנָה וָרֹאשׁ, אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאַב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבַל.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְכָזֹאת וְכָזֹאת, יִהְיוּ לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו תָּמִיד, וּבָזֶה מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא, וְשֶׁיְּקַיֵּם כָּל דָּבָר טוֹב, כְּמַאֲמָר חז"ל שֶׁאִם אֵין הָאָדָם מַצְלִיחַ לְנַצֵּחַ אֶת הַיֵּצֶר הָרַע בְּכָל הַדְּרָכִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁם, יַזְכִּיר לוֹ אֶת יוֹם הַמִּיתָה. נִמְצָא שֶׁזִּכְרוֹן יוֹם הַמָּוֶת מוֹעִיל לְהַכְנִיעַ אֶת הַיֵּצֶר הָרַע יוֹתֵר מִכָּל הַדְּבָרִים.