(87) שער התבונה, פרק ד

וְהִנֵּה לְפִי רֹב הֶרְגֵּלוֹ שֶׁל אָדָם בְּמִדָּה זוֹ, כֵּן נֶגֶד זֶה יִתְמַעֵט מִמֶּנּוּ עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע. וְהִנֵּה מַה מְּאֹד צָרִיךְ הָאָדָם לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בְּמִדָּה זוֹ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, כִּי עַל יְדֵי מִדָּה זוֹ דְּכַף זְכוּת וְכֵן לְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, נָקֵל לְהָאָדָם לְהַעֲלוֹת עַל עַצְמוֹ שֵׁם צַדִּיק אוֹ רָשָׁע לְעוֹלָם, כִּי יָדוּעַ הוּא דְּחוֹבָתוֹ שֶׁל הָאָדָם וּזְכוּתוֹ תְּלוּיִים לְפִי רֹב הַמִּצְוֹת וְהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, אִם רֹב מִצְוֹת הוּא בְּגֶדֶר צַדִיק, וְאִם רֹב עֲוֹנוֹת הוּא בְּגֶדֶר רָשָׁע, וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: שְׁלֹשָה סְפָרִים נִפְתָּחִין לְיוֹם הַדִּין, (הַיְנוּ יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל בְּעֵת הַתְּחִיָּה, כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם) צַדִּיקַים גְּמוּרִין נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם, רְשָׁעִים גְּמוּרִים, (הַיְנוּ רֹב עֲוֹנוֹת, כְּפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י שָׁם), נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִים לְאַלְתַּר לַגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר וְכוּ', בֵּינוֹנִים וְכוּ'. וְהִנֵּה יָדוּעַ הוּא דִּבְעִנְיַן הַזְּכֻיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיַד הָאָדָם, אַף אִם כַּחֹל יִרְבּוּן, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הַדִין הַגְּמוּרָה, לֹא יִשָׁאֲרוּ בְּיָדוֹ, כִּי אִם מְעַט מִזְּעֵיר, כִּי כַּמָּה וְכַמָּה מֵהֶן לֹא הִשְׁלִים לַעֲשׂוֹת אוֹתָן בְּכָל פְּרָטֵיהֶן וְאָפְנֵיהֶן הַנְּאוֹתִין לְאוֹתָהּ מִצְוָה, וַאֲפִלּוּ אוֹתָן שֶׁהִשְׁלִימָן כַּדִּין, לֹא הָיוּ בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה הָרָאוּי לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, אִם יְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַס וְשָׁלוֹם, אַחַר עֲשִׂיַּת מִצְוֹתָיו, יִמָּצְאוּ רֻבָּן בַּעֲלֵי מוּמִין, וְהַמִּצְוֹת שֶׁיִּשָׁאֲרוּ לוֹ יִהְיוּ מִעוּטָא דְּמִעוּטָא נֶגֶד הָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְיִקָּרֵא עַל הָאָדָם עֲבוּר זֶה שֵׁם רָשָׁע לְעוֹלָם. אֲבָל אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וִיחַפֵּשׂ עָלָיו זְכוּת בְּכָל עִנְיָנָיו, יִשָּׁאֲרוּ זְכֻיּוֹתָיו עַל מְכוֹנָן. וְיוֹתֵר מִזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם נִמְנוּ מַעֲשָׂיו וְנִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֹב עֲוֹנוֹת, אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים הַגְּמוּרָה יִתְמַעֲטוּ מִנְיָנָן. כִּי בְּוַדַּאי יִמָּצְאוּ כַּמָּה וְכַמָּה מֵהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לְחַפּוֹת עָלָיו שֶׁעָשָׂה אוֹתָן בִּשְׁגָגָה אוֹ בְּסִבָּה אַחֶרֶת. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אִם יִרְצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַפֵּשׂ זְכוּת עַל הָאָדָם לֹא יִבָּצֵר מִמֶּנּוּ. וּמִמֵּילָא אִם יִתְמַעֲטוּ מִקְּצַת עֲוֹנוֹתָיו תַּכְרִיעַ כַּף הַזְּכוּת, וְיִקָּרֵא עָלָיו שֵׁם צַדִּיק לְעוֹלָם.

וְהִנֵּה כָּל זֶה תָּלוּי לְפִי הַהַנְהָגָה שֶׁהִנְהִיג אֶת עַצְמוֹ בִּימֵי חַיָּיו עִם הַבְּרִיּוֹת. אִם דַּרְכּוֹ הָיְתָה לָדוּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, דָּנִין אוֹתוֹ גַּם כֵּן לִזְכוּת, כִּדְאִיתָא בְּשַׁבָּת קכז. וְאִם דַּרְכּוֹ הָיְתָה לְלַמֵּד חוֹבָה עַל הַבְּרִיּוֹת וּלְדַבֵּר עֲלֵיהֶם רַע, גַּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַבְּרִים עָלָיו רַע לְמַעְלָה, כִּדְאִיתָא בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי. עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הָאָדָם בְּנַפְשׁוֹ בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים, כִּי בְּעֵת שֶׁהוּא דָּן אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין לְטַב בֵּין לְמוּטָב, אָז בְּדִבּוּרָיו מַמָּשׁ הוּא מְסַדֵּר דִּין לְעַצְמוֹ.