א) טמא שעבד במקדש, חילל עבודתו, וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, אף על פי שלא שהה שם [כאופן שיבואר להלן], שנאמר 'וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי', הרי זו אזהרה לעובד בטומאה. ולהלן – בהמשך הוא [-הפסוק] אומר 'ומתו בו כי יחללוהו', ויש להקיש את שני הפסוקים, מה חילול האמור [שם] חייב מיתה בידי שמים, אף כאן, בעובד בטומאה, חייב מיתה בידי שמים. וכל לאו שחייבין עליו מיתה בידי שמים, לוקין עליו:
ב) אף על פי שאם עבד בטומאה אינו חייב בבית דין אלא מלקות, אחיו הכהנים לא היו מביאין אותו לבית דין, אלא מוציאין אותו לחוץ – מחוץ לעזרה, ופוצעין את מוחו, ואין ממחין עליהן בכך, אלא מניחים להם לנהוג כן.
