יד) גנב האדם בהמה, והקדיש אותה, ואחר כך שחט אותה בחוץ, חייב. ומאימתי העמידוה ברשותו, כאילו היא שלו, כדי לחייבו עליה כרת של שוחט קדשים בחוץ, משעה שהקדישה. והוא (-ובתנאי) ששחטה אחר יאוש – לאחר שהתייאשו הבעלים ממנה, אבל אם הקדישה לפני יאוש הבעלים, אינה קדושה, וממילא אינו חייב על שחיטתה בחוץ.
טו) היתה הבהמה כולה בחוץ, וצוארה בפנים, ושחט, חייב כדין שוחט קדשים בחוץ, שנאמר 'אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה', אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ, או שהיה גופה בפנים וצוארה בחוץ, חייב, עד שתהיה הבהמה כולה במקדש שנאמר 'ואל פתח אהל מועד לא יביאנו'. אבל השוחט בגגו של היכל, אף על פי שמקום זה אינו ראוי לזביחה כלל, הרי זה פטור.
