הפטרת ויצא – למנהג הספרדים

בפרשת השבוע מסופר על עבודתו של יעקב אבינו בבית לבן עבור נשותיו רחל ולאה, ומפטירים בפרשה זו, בה מוזכרת עבודה זו. נבואה זו עוסקת בזמן שעלה מלך אשור על עשרת השבטים, ששומרון היתה בירתם, ומתייחסת מלכות זו לאפרים, שמשבט זה היה ירבעם בן נבט, ראשון למלכי ישראל.

[ספר הושע, פרק י"א]

(ז) בזמן שכבש מלך אשור את שומרון ורצה לכלות את עשרת השבטים, כבר סילק ה' את שכינתו מעליהם מחמת חטאיהם, וכביכול עלה למקומו שבשמים, אך עדיין לא התרחק לגמרי, אלא נמצא בין השמים לארץ, וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי – ועם ישראל תולים את עיניהם אל ה', שישוב לשכון עליהם ולגאול אותם מאויביהם, וְאֶל עַל יִקְרָאֻהוּ יַחַד לֹא יְרוֹמֵם – ויקראו אליו כל ישראל יחד, שגם אם לא ישיב את שכינתו אליהם, לכל הפחות לא ירומם את שכינתו עוד לגבהי מרומים עד שיסתלק מהם לגמרי, אלא ישאר קרוב אליהם. (ח) ועל בקשה זו משיב להם ה', על אף שחטאתם, אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם – איך אתן אתכם, שבט המלוכה של אפרים, ביד מלך אשור, אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל – וכל שכן שאיני רוצה למסור את 'ישראל', שהם שאר השבטים שנגררו אחרי אפרים לחטוא, ביד האויב, ומחמת כן רצוני להוריד שכינתי לארץ ולהגן עליכם מפני מלך אשור, אבל מצד שני, אם אכן ישיב ה' את שכינתו אליהם, הרי בהכרח יענישם בעצמו על רוב חטאיהם, וכפי שהיה בסְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם, שכאשר אמר ה' "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה" והוריד שכינתו לערים אלו, מיד נענשו ונהפכו, ואם כן אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם – איך אגרום בהורדת שכינתי אליכם שתענשו מיד כמו אַדְמָה וּצְבוֹיִם שנהפכו מחמת ירידת ה' אליהם, ולכן על אף שנֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי אליכם לטובה, ומחמת כן רצוני לרדת ולהגן עליכם מפני מלך אשור, הרי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי – אם ארצה כביכול לחמם את ליבי אליכם, להתעורר ולהתנחם על הרעה שביקשתי להביא אליכם על ידי מלך אשור, ואוריד את שכינתי אליכם, הרי בהכרח אעניש אתכם בעצמי, כאשר תהיה שכינתי שרויה עליכם. (ט) ולכן בחר ה' בדרך הממוצעת, שלא יסלק את שכינתו עוד, אלא ישגיח עליהם ממקומו, ועל ידי זה לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי בשומרון על ידי מלך אשור, כפי שגזרתי בתחילה, שהיה מלך אשור עתיד לכלות אותם, אלא רק יגלו מארצם, ומאידך גם לֹא אָשׁוּב אל תוך העיר, לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם – כי על ידי השבת השכינה אל העיר בהכרח היתה העיר נשחתת, כעונש על חטאיה, כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ, ולכן ריחם עליהם ה' שלא לכלותם, ומחמת כן גם לא יוכל להמנע מלהשחיתם אם ירד בעצמו אל העיר, אלא בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ – ישאר ה' בקדושתו בקרב ישראל, כשייצאו לגלות מחוץ לעיר, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר – לא יוריד

ה' שכינתו אל תוך העיר, כדי שלא להשחיתה. (י) וכאשר ייצאו אל מחוץ לעירם, כבר ימצאו שם כביכול את שכינת ה' ההולכת עמהם בגלות, ואַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ בגלותם, ובגלות לא תהיה הנהגתו גלויה, אלא כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג – תסתתר השגחתו על ישראל בדרכי הטבע, שיטה את לב מלכות בבל, המשולה לאריה, לטובת ישראל, עד שייראה כאילו מלך בבל מעצמו מנהיג אותם בחסד וברחמים, אבל באמת תהיה זו השגחת ה', והמשיל זאת לכך שהשגחת ה' תתבטא בשאגת האריה, שזו ההנהגה הגשמית של מלכות בבל, אך זה יהיה רק בשנות הגלות שמסתיר ה' פניו מהם, אבל לאחר זמן, כִּי הוּא יִשְׁאַג – ישאג ה' בקולו האמיתי, כלומר בהנהגתו הגלויה, שיעשה להם נפלאות כימי קדם, וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם – ואז ימהרו בני ישראל הנמצאים בצד מערב לחזור מהגלות. (יא) ובאותה שעה יֶחֶרְדוּ ישראל כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם, וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם שבארץ ישראל, נְאֻם ה'. פרק יב (א) סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם – אפרים, שהוא שבט המלוכה, הכחישו וכפרו ביסודות האמונה, כי אמרו על העגלים 'אלה אלהיך ישראל', וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל – ושאר השבטים, היו מרמים ומשקרים בדברים שבין אדם לחבירו. וכנגד זה, וִיהוּדָה עֹד רָד – עדיין מושל עִם אֵל, כי בימי יותם וחזקיהו מלכי יהודה היו מושלים ביראת ה', וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן – יהודה משותף עם הקדושים, לנהוג בנאמנות וללא מרמה בענינים שבין אדם לחבירו. (ב) אבל אֶפְרַיִם, רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים – הולך אחרי הבל ורעות רוח בעניני האמונה, שהם עובדים עבודה זרה, כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה בדברים שבין אדם לחבירו. ובנוסף לכך מכין לעצמו מוקש שיגרום לו לגלות מהארץ, וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ – כי מצד אחד יש לו ברית עם מלך אשור, וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל – ומאידך מוביל הוא שמן למצרים, כדי למרוד במלך אשור, וזו היתה סיבת גלותם בדרך הטבע. (ג) וְרִיב לַה' עִם יְהוּדָה – והריב שיש לאפרים ושאר השבטים עם שבט יהודה, הוא באמת ריב שיש להם עם ה', כי הריב היה על כך ששבט יהודה דבקו בעבודת ה', ושבט אפרים דבק בחטאות ירבעם בן נבט, ומשך אחריו את שאר השבטים, וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו – ובהנהגה זו של מריבה עם אחיהם משבט יהודה חשבו ישראל שהם הולכים בדרכיו של יעקב אבינו, כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ – וכן בעבודת העגלים ניסו להיתלות בהנהגתו של יעקב. (ד) כי יעקב, בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו,

וכן יעשו הם שרודפים הם את אחיהם משבט יהודה, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים – ובכוחו נלחם יעקב עם המלאך שנגלה אליו בפנואל ונאבק איתו. (ה) וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, כי שם נצח יעקב את המלאך, ואז בָּכָה המלאך וַיִּתְחַנֶּן לוֹ שישלחנו, ויעקב לא רצה לשלחו עד שיודה על הברכות שבירכו יצחק, ואמר לו המלאך שבבֵּית אֵל יִמְצָאֶנּוּ, ויודה על הברכות, וכתוספת על כל הדברים הללו, שהם אמיתיים, הוסיפו בני אפרים ואמרו וְשָׁם יְדַבֵּר עִמָּנוּ – שאותו מלאך נשאר שם, בבית אל, והוא מתגלה אלינו ומדבר איתנו בעת עבודת העגלים, והוא האמצעי ביננו לבין ה' ומשפיע עלינו מברכותיו גם עתה. (ו) ועל טענות אלו משיב להם הנביא, הרי בני ישראל אינם מקבלים את השפעתם משום מלאך או מזל, אלא רק מה', וַה' הוא אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת – מולך על כל צבא השמים והמלאכים, ה' זִכְרוֹ – הוא המוזכר אצלינו בשם הוי"ה, ולא בשמות המלאכים או המזלות, ואם כן למה תבטחו על מלאך או על שר. (ז) וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב – התנאי שתשוב למדרגתך הקדושה היא על ידי אלוקיך, ולא על ידי מלאך או שר, והדרך לכך היא על ידי שחֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר, וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד, ולא למלאכיו. (ח) לאחר שביאר הנביא את חטאם של שבט אפרים בענין האמונה, חוזר לבאר את חטאם של ישראל בענינים שבין אדם לחבירו, כְּנַעַן – הסוחר העוסק במשא ומתן, מחזיק בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה, לַעֲשֹׁק אָהֵב. (ט) וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם שאין עוון בכך שהוא מרמה במשא ומתן, כיון שאינו גוזל ממש ביד חזקה, אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי – מצאתי דרך וכח להתעשר בעסקי, כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָו‍ֹן אֲשֶׁר חֵטְא – מאחר והשגתי את העושר על ידי שהתייגעתי במסחרי, לא יוכלו למצוא בי חטא, ואין זה נחשב לעוון מה ששקלתי במאזני מרמה. (י) ועל טענה זו משיב לו ה', וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ עוד מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כי כשהיו ישראל בארץ מצרים היו עניים ולא יכלו להלוות בריבית ולא לרמות במסחר [ולכן על מצוות אלו מוזכרת בתורה יציאת מצרים], ורק מחמת חסד ה' שהוציא את ישראל ממצרים יש להם אפשרות לסחור ולהלוות, ואם תמשיכו לרמות במסחרכם, אחזירכם לימיכם הראשונים, ועֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים, כעניים חסרי בית, כִּימֵי מוֹעֵד – כזמן היותך בארץ מצרים. (יא) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים – שלחתי נביאים רבים לישראל להחזירם בתשובה, כי באותו זמן היו כמה מאות נביאים מתלמידיו של אליהו הנביא שהתנבאו לישראל, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה – שלחתי נביאים רבים המתנבאים על ידי הדמיות ומשלים כדי לעורר את לב העם לתשובה, וכל זה לא הועיל. (יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן – אם העיר גלעד העיזה להרוג את כל מאות הנביאים מתלמידי אליהו, כי בגלעד הרגה איזבל אשת אחאב מלך ישראל את הנביאים, אַךְ שָׁוְא הָיוּ – נמצא שלחינם התנבאו כל אותם נביאים, כי על ידי זה, בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ – כנגד כל אחד מנביאי ה' שהרגו הקריבו שור לעבודה זרה, גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי – וכן הקימו מזבח לעבודת הבעל כנגד כל נביא ה' שהרגו, וחשבו שבזה יכפרו על דם הנביאים ששפכו. (יג) על שתי התוכחות שהוכיח ה' את אפרים, על עבודת העגלים ועל הרמאות בעניני מסחר, השיבו אפרים למוכיחיהם בדרך ליצנות ולעג, על מה שהוכיחו אותם הנביאים בענין הרמאות במשא ומתן השיבו, וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם – הרי הוצרך יעקב לברוח מפני עשיו אחיו לשדה ארם מחמת שרימה אותו בענין הבכורה והברכות, ואם כן הלא גם יעקב אבינו נהג ברמאות עם אחיו, וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל שבע שנים אצל לבן בְּאִשָּׁה – תמורת רחל, ואחר כך רימה אותו לבן ומסר לו את לאה, והתקיימה בידו הרמאות, וּבְאִשָּׁה שָׁמָר – שהרי הוצרך יעקב לשמור את צאן לבן עוד שבע שנים נוספות תמורת רחל, הרי שכבר בזמן האבות היו נוהגים לרמות במשא ומתן. (יד) ולגבי התוכחה השניה שהוכיחו אותם על עבודת העגלים, משיבים בני אפרים שהם זקוקים לאמצעי בינם לבין ה', ומביאים לכך ראיה, וּבְנָבִיא – והרי על ידי נביא הֶעֱלָה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, וּבְנָבִיא נִשְׁמָר – וגם אחר כך היו הנביאים אמצעי בין ישראל לבין ה', ולכן הם עושים את העגלים, שיהיו אמצעי בינם לבין ה'. (טו) הִכְעִיס אֶפְרַיִם את המוכיחים אותו, תַּמְרוּרִים – גרם לכעס רע ומר בתשובות אלו של לעג וליצנות. וכיון שכמה ממלכי ישראל הרגו את המלכים הקודמים כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, ולאחר שמלכו תחתם עבדו גם הם בעצמם עבודה זרה, מצייר זאת הנביא כאילו האדון ההרוג קם על עבדו שהרגו, וְדָמָיו עָלָיו יִטּוֹשׁ – ומשליך עליו את דמו שנשפך בחינם, וְחֶרְפָּתוֹ יָשִׁיב לוֹ אֲדֹנָיו – והאדון ישיב עליו את חרפתו שחירף אותו בשעה שהרגו, על כך שהוא עובד עבודה זרה. פרק יג (א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם – הרי בשעה שאמר ירבעם בן נבט משבט אפרים לעבוד את העגלים, היה זה מחמת רְתֵת – פחד שהיה לו, נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל – כיון שהיה הוא נשיא בישראל, ופחד שכאשר יעלו ישראל לרגל לירושלים, ויראו שרק מלך יהודה רשאי לשבת בעזרה, יהרגוהו וישובו אל מלך יהודה, והגם שעשה את העגלים ועבד אותם מחמת פחדו זה, וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל – היה הדבר נחשב לו לאשמה על שעבד עבודה זרה, וַיָּמֹת כעונש על כך, ובזמן מלכות נדב בן ירבעם קשר עליו בעשא והמיתו, ומלך תחתיו (מלכים א' פרק ט"ו פסוקים כ"ז-כ"ח). (ב) וְעַתָּה, לאחר שהרגו ישראל את נדב בן ירבעם, והכריתו את כל בית ירבעם כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, יוֹסִפוּ העם לַחֲטֹא בעוון זה ממש, ובאופן חמור יותר, כי עד עתה המלך הוא שעשה את העבודה זרה, והוא היה המכריח את העם לעבוד לעגלים, ואילו עתה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם העם מעצמם את המַסֵּכָה, ועשאוה מִכַּסְפָּם, כִּתְבוּנָם – ועשאוה כפי הבנתם ורצונם, עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה – הפסל העשוי כולו מעשה חרש, לָהֶם הֵם אֹמְרִים – כאילו אומרים הפסלים לאותם אנשים הבאים לעובדם, זֹבְחֵי אָדָם – וכי ראוי הדבר שאותם שהרגו את המלך וביתו כעונש על כך שעבדו עבודה זרה, עֲגָלִים יִשָּׁקוּן – יבואו כעת לנשק את העגלים ולעובדם, והרי בכך הם מוכיחים שהריגת המלך לא היתה כדין, אלא כרצח חינם. (ג) לָכֵן ייענשו בכך שיִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר – כמו ענן הבא בבוקר, ונדמה שהוא מביא עמו גשמי ברכה, ולאחר זמן הוא כלה והולך לו, כך לא תבוא אליהם הטובה והברכה, וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ – וגם אם תגיע אליהם איזו טובה, יהא זה כטל הממהר להסתלק, ומלבד מניעת הטובה תבא אליהם הגלות כעונש, ובתחילה יהיה זה כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן – כדרך שהרוח נושאת מהגורן את המוץ, שהוא הפסולת של התבואה, כך יִגְלוּ בתחילה רק הרשעים, והטובים ישארו, וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה – ולבסוף יהיה זה כעשן היוצא מהארובה, שהרוח נושאת את כולו, וכך יִגְלוּ לבסוף כולם, צדיקים ורשעים. (ד) וכנגד מה שאומרים בני אפרים, שזקוקים הם לאמצעי בינם לבין ה', משיב להם ה', וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, שהוצאתיך משם בעצמי ללא שום שליח, וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע, כי אין שום כח אלהי מלבד ה', וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי, כי לא נמצא שום מושיע אחר שנשלח להושיעכם, אלא ה' בעצמו הושיע את ישראל במצרים. (ה) וגם אחרי שיצאו ממצרים והלכו במדבר, אֲנִי יְדַעְתִּיךָ והשגחתי עליך בפרטות בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת – בארץ תאבה וצמאה למים, שאין אפשרות להתקיים בה ללא ניסים תמידיים: