הפטרת ניצבים וילך – ז' דנחמתא

ספר ישעיהו, פרק סא (י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' – אשמח שמחה חיצונית וגלויה בה', מצד שהוא בורא הכל [שעל כך מורה שם הוי"ה], תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי – ועוד אשמח שמחה פנימית וחדשה בכך שיתגלה לי שהוא 'אלוקי', המשגיח עלי בהשגחה פרטית ומיוחדת, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע – הישועה שלי תהיה כבגד התפור לפי מידתו של האדם, וכך ישועה זו תהיה עשויה במיוחד לצורך ישראל, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי – ובנוסף לכך יעטוף אותי ה' במעיל שאינו עשוי בדיוק לפי מידת האדם, אלא מכסה את כל הבגדים מלמעלה, וכך בזמן הגאולה יראו כל העמים את צדקתי, ועל ידי זה יכירו כולם במלכות ה', ונמצא שהמעיל הזה אינו עשוי במיוחד עבורי, כמו בגדי הישע, אלא תכליתו שכל העולם יכיר במציאות ומלכות ה', וגם אינו פנימי ונסתר אלא גלוי לכל, כמו המעיל שהוא בגד עליון גלוי, ובגד הישועה שנקבל מה' יהיה כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר – כחתן שיתן לכלה במתנה בגדי פאר משלו, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ – מעיל הצדקה, שהוא נעשה מצד מעשי וצדקתי, יהיה כבגדי הכלה עצמה, שהיא מוסיפה על בגדי הפאר שקיבלה מהחתן. (יא) וממשיך להמשיל את שני מיני הישועות שיהיו באותו הזמן, כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ – כשם שהארץ שאינה זרועה מוציאה מעצמה צמחים, וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ – ואילו הגינה מצמיחה את מה שזרעו בה בני אדם, כך יהיו אז שני מיני ישועות, וכמו הארץ שמצמיחה מעצמה כֵּן ה' אֶלֹהִים יַצְמִיחַ צְדָקָה, והם ה'בגדי ישע' שנקבל בחסד ה', שלא כפי מעשינו, וכנגד הגנה המצמיחה מה שזרעו בה, וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם – נקבל את מעיל הצדקה עבור מעשינו, ובזה נתהלל נגד כל הגויים, שיכירו בכך.

פרק סב (א) עתה חוזר הנביא ומבאר את שני העניינים שהוזכרו בפסוקים הקודמים, שהם ישועת ישראל על ידי ה', וגילוי צדקתם של ישראל ואמיתת תורתם ואמונתם, ואומר על כך, לְמַעַן צִיּוֹן, שזהו מקום המלכות והסנהדרין, המרמז על צדקתם ותורתם של ישראל, לֹא אֶחֱשֶׁה, אלא אתווכח עם כל העמים להוכיח אמיתת דרכם, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם, שזהו מקום המון העם, המרמז על הישועה וקיבוץ ישראל לארצם, לֹא אֶשְׁקוֹט, אלא אזדרז להושיעם, ומסיים ואומר כנגד שני הדברים, כי למען ציון ימשיך להתווכח עם האומות, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, שיראו הכל שתורתם ואמונתם אמת, ולמען ירושלים לא יתמהמה מלהושיעה, עד אשר וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. (ב) ואחר שיצא כנוגה צדקתה של ציון, וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל המְלָכִים יראו את כְּבוֹדֵךְ, אחרי שישועת ישראל תבער ותאיר כלפיד. וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, כפי שיבואר להלן, אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ – יפרש את השם, ויגלה את טעם קריאתו. (ג) וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה', כי גם הנהגת הטבע בעולם, ששם הוי"ה מורה עליה, תהיה רק למענכם, אמנם כיון שהנהגה זו שייכת לכל העולם מכנה זאת 'עטרת', שזהו מלבוש שלובשים גם בני אדם רגילים, וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ – אך בנוסף לכך תהיה הנהגה מיוחדת פרטית לישראל בדרך נס, מצד שהוא אלוקייך, ולכן מכנה זאת בלשון 'כף', שהיא משולה לכף היד, שהיא פרטית ומסויימת יותר מלשון 'יד', שהיא ההנהגה הכללית, והנהגה זו תהיה כבגד מלכות המיוחד רק למלכים, וכך הנהגה זו תהיה רק לישראל. (ד) ובאותו זמן לֹא יֵאָמֵר לָךְ [-לירושלים] עוֹד עֲזוּבָה, כפי שמכנים את ירושלים כעת, מחמת שהיא נעדרת השראת השכינה שהיתה מיוחדת לה, וּלְאַרְצֵךְ בכללותה לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כפי שהיא מכונה כעת מחמת שישראל אינם יושבים על אדמתם, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ יקרא בְּעוּלָה, ומבאר את הטעם לשמות אלו, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ, בירושלים, ויחזור להשרות שכינתו שם, וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל על ידי שיחזרו יושביה אליה. (ה) ולא תהיה שיבת ישראל לארצם משולה לאדם שמחזיר את גרושתו, אלא כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, כי מרוב טובה ויופיה של הארץ יהיה דומה הדבר כאילו לא נחרבה מעולם, וישראל מרוב שלוותם יהיו כמי שלא גלו ממנה מעולם, וגם השראת השכינה שבירושלים לא תהיה כאדם שמחזיר את גרושתו, שמחמת הכעס של הגירושין שקדמו לכך אין שמחתם שלימה, ואינם מראים שמחתם בגלוי, אלא וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ, כי לשון ששון מורה על השמחה הניכרת בפעולות החיצוניות, ותהיה השמחה שלימה כשמחת חתן וכלה בנישואיהם הראשונים, וכך יכרות ה' מחדש את הברית עם ישראל, ולא תזכרנה הצרות הקודמות. (ו) אחר שאמר ה' שלא ישקוט מלהושיע את ישראל, מוסיף ואומר, עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, שהם מזומנים ומוכנים למועד הגאולה, וגם בינתיים עד שיגיע אותו זמן, כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ, והם הנביאים והצדיקים שבכל דור ודור, וכך נאמר להם, אתם, הַמַּזְכִּרִים אֶת שם ה', אַל דֳּמִי לָכֶם – אל תשתקו כלל מלהזכירו. (ז) וכנגד זה, וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ – אל תניחו לה' שימנע מלהושיע את ישראל, עַד יְכוֹנֵן ויגמור את בנין ירושלים, וְעַד שיָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ – בכל העולם. (ח) ובנוסף להבטחות אלו, נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ, שזהו רמז להנהגה הניסית שנעשית בזכות הצדיקים, וגם אם לא תהיה זכות כזו לישראל, היתה השבועה גם וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ, שזהו רמז להנהגה הניסית שנעשית מצד ה' בעצמו, כשאין לישראל זכות, אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ, שהם הגויים היושבים בסמיכות לארץ ישראל ואוכלים את תבואתה, וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ [ולגבי היין אמר לשון 'בני נכר', כיון שאת היין ניתן להוביל למרחקים גדולים, לארצות נכר. אבל את התבואה היו אוכלים רק האויבים הסמוכים לארץ ישראל]. (ט) כִּי מְאַסְפָיו של הדגן הם אשר יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ אֶת ה' בברכת המזון, וּמְקַבְּצָיו של הענבים לעשותם יין, הם יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי, כדין ענבים בשנה הרביעית לגידולם, שצריך להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה. (י) רואה עתה הנביא בחזיונו את הגאולה כנעשית בפועל ממש, וקורא ואומר, עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם מהאילנות והדברים המפריעים לעבור בה, סֹלּוּ סֹלּוּ – הגביהו את הַמְסִלָּה על ידי עפר ואבנים המגביהים אותה, סַקְּלוּ אותה מֵאֶבֶן, ולא תעשו זאת בסתר, אלא הָרִימוּ נֵס [-דגל] עַל הָעַמִּים, שהם אשר יביאו את ישראל מכל ארצות פזוריהם. (יא) הִנֵּה ה' הִשְׁמִיעַ את הדבר הזה של קיבוץ הגלויות אֶל קְצֵה הָאָרֶץ, וכיון שקיבוץ זה יהיה לפני בניית ציון וירושלים, אומר לגולים החוזרים לארצם, אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן ותבשרו לה, כי הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא, כי גם היא תיבנה לאחר שיתאספו אליה כל הגלויות, ויעשה זאת ה' מחמת שני דברים, הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ – מצד השכר המגיע לישראל, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו – מצד הפעולה והמעשה בעצמם, שחפץ בהם ה' והבטיח לעשותם. (יב) ואז יהיו ישראל בתכלית חשיבותם בעיני כל העולם, וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ, על שם קדושת מעשיהם וצדקתם, וכן ייקראו גְּאוּלֵי ה', מחמת רוב הניסים שיעשה ה' בשעת גאולתם, וְלָךְ, ירושלים, יִקָּרֵא דְרוּשָׁה מעם ה', הדורש אותה תמיד, ויידעו הכל כי את עִיר לֹא נֶעֱזָבָה, כי מעולם לא עזב ה' את ירושלים, ולא סרה השגחתו עליה גם בחורבנה, אלא היה עונשה לזמן קצוב ומסוים, לכפר על חטאי ישראל. פרק סג (א) מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, שזו מלכות רומי השולטת על ישראל, חֲמוּץ בְּגָדִים – בבגדים לבנים ונקיים, ובא מִבָּצְרָה, שזהו יסוד מקום אמונתם הכוזבת של הגויים, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ – בלבוש מלכותו המיוחד לו, צֹעֶה [-סוער ומתרגש] בְּרֹב כֹּחוֹ, ומשיב על כך ה', אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה – אל אנשי בצרה, שתעו באמונתם, באתי לדבר על עניני צדקות, שהם המצוות שבין אדם למקום, והאמונה האמיתית בה', ואל מלכות אדום, הכובשת את ישראל בגלותם, רַב לְהוֹשִׁיעַ – באתי כדי להושיע מידם את ישראל, וה'בגדים' האמורים באדום הם רמז למידותיו של ה', שהוא רחום וחנון, ובמידות אלו בא להושיע את ישראל מיד אדום, להוכיח אותם שינהגו גם הם בחמלה ורחמים. וה'לבוש' האמור בבצרה הוא לבוש מלכותו של ה', ועל ידו יוכיח להם אמונת ה' ואחדותו. (ב) אך הרואה ממשיך ושואל, מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, וּבְגָדֶיךָ הלבנים והנקיים ניראים כְּדֹרֵךְ בְּגַת, שמתאדמים בגדיו מהיין. (ג) ומשיב על כך ה', פּוּרָה – את הענבים שבגת [המכונה 'פורה'] דָּרַכְתִּי לְבַדִּי, וכשם שתכלית דריכת הענבים בגת היא להוציא מהם יין, כך היתה תכלית הענישה של הגויים להחזירם בתשובה, וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי – אך ראיתי שמכל העמים אין מי שרוצה לחזור ולהאמין בה', וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי – בכעסי החיצוני, וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי הפנימית, עד שהשחתתי את כולם, וְיֵז נִצְחָם [-דמם] עַל בְּגָדַי, וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי – לכלכתי. (ד) והטעם שמיהרתי להשחיתם ולא המתנתי להם, כִּי הגיע זמנו של יוֹם נָקָם שבְּלִבִּי, המיוחד להענשת הגויים, וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה – והגיעה השנה הראויה לגאול את ישראל. (ה) וְאַבִּיט, וְאֵין עֹזֵר, כי אין הדור זכאי לגאולה זו, וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ, כי אין צדיק שיתפלל עליהם, וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, ללא זכותם של ישראל, וַחֲמָתִי על הגויים הִיא סְמָכָתְנִי. (ו) וְאָבוּס [-רמסתי את ה]עַמִּים בְּאַפִּי – בכעסי, וַאֲשַׁכְּרֵם – בלבלתי אותם כשיכורים בַּחֲמָתִי, וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם – שפכתי לארץ את דמם. (ז) עתה מתחיל ענין חדש, בו מספר איך בשעת צרתם של ישראל יזכרו את הניסים והנפלאות שעשה להם ה' בזמנים הקדומים, ומבקשים לדעת מדוע עתה אין נעשים להם ניסים, ותשובת ה' להם. חַסְדֵי ה' אַזְכִּיר, שעשה לנו בימי קדם, ועל ידי חסדים אלו אזכיר את תְּהִלֹּת ה' כְּעַל כֹּל אֲשֶׁר גְּמָלָנוּ ה', כלומר, אהלל את ה' לפי מה שעשה לנו [כי אין אדם יכול להשיג את אמיתת ה' ולהללו על כך, אלא השגתו היא רק לפי הדברים שעושה לו, ובהם הוא מכיר את ה' ועליהם הוא מהללו], ולא היו אלו חסדים מועטים, אלא וְרַב טוּב לְבֵית יִשְׂרָאֵל, ולא היו טובות אלו בזכות מעשיהם הטובים, אלא אֲשֶׁר גְּמָלָם כְּרַחֲמָיו על ישראל, וּכְרֹב חֲסָדָיו, שדרכו להתחסד ולהיטיב טובות מרובות. (ח) ומבאר תחילה מדוע ריחם עליהם ה', וַיֹּאמֶר, הרי אַךְ עַמִּי הֵמָּה, וראוי שארחם עליהם. ומבאר עתה מדוע התחסד איתם, כי הם בָּנִים, שזו מדרגה גבוהה יותר מ'עם', והם לֹא יְשַׁקֵּרוּ, אלא יעבדו את ה' כראוי ויודו לו על טובותיו, ומצד זה ראוי לעשות עמהם חסדים גדולים, באותות ובמופתים, וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ בתמידות. (ט) ומבאר עתה כיצד היתה ישועתם, כי בְּכָל צָרָתָם, כשהיו בצרה, בגלות, לוֹ צָר – נהג כאילו לו עצמו צר, וכדרך האב שצרת בנו נחשבת בעיניו כצרת עצמו, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם – ולכן שלח תמיד שליח של 'פניו', כלומר, שלח להם תמיד את השגחתו הפרטית, שהיתה דבוקה בהם תמיד, ועל ידי כך עשה להם ניסים נסתרים המלובשים בדרכי הטבע. אך בעת שהגיע זמן גאולתם, אזי בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא בעצמו גְאָלָם, בניסים גלויים, והאהבה היא מחמת המעלות העצמיות שהיו בהם, והחמלה היא מצד חולשתם ודכאות רוחם, ומחמת שני דברים אלו גאלם ה', וַיְנַטְּלֵם – הגביהם מן הצרה, מחמת חמלתו, וַיְנַשְּׂאֵם למקום חשוב וגבוה, מחמת אהבתו, ודבר זה נמשך כָּל יְמֵי עוֹלָם, שתמיד היה להם ה' למושיע בשני אופנים אלו: