חלק ד, פרק ז
חלק רביעי: בעבודת בוראינו
פרק שביעי: העבודה הזמנית
המשך ב: והנה, השבת, זו מתנה גדולה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, כיון שרצה שיהיו לו עם קדוש, ולא נתנה לשאר האומות כלל, שאין המעלה הזאת ראויה ולא מיועדת להם.
ג. ואמנם, כפי המעלה הזאת שמשיגים ישראל ביום זה, כן ראוי שתהיה התנהגותם בו. ואולם, הנה העסק בעולם כבר ביארנו למעלה שהוא ממה שמקשר האדם בחומריות, ומשפיל עניינו, ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו, ומזה צריך שיתנתק בשבת, כיון שמתעלה ענינו ממה שהוא בחול, ויהיה מחזיק עצמו בערך הראוי למעלה הזאת.
ואמנם, להתנתק לגמרי מן הגופניות ועסקו – אי אפשר, שעל כל פנים בעולם הזה הוא, וקשורי הגופניות עליו, אבל שיערה החכמה העליונה את המדרגה שראוי שיתנתק מהגופניות, והמדרגה שצריך שישאר בה, והמדרגה שראוי שינתק – ציוותה לו שינתק, והזהירה שלא יחדל מלהנתק, וזה כלל המלאכות כולן שנאסרו בשבת.
וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"
(בראשית יח יט)
