שנינו במשנה, 'איסור מצוה, שניות מדברי סופרים'. הגמרא מבררת אילו נשים כלולות באיסור זה: תָּנוּ רַבָּנָן, מַה הֵן שְׁנִיּוֹת, האסורות מדברי סופרים, אֵם אִמּוֹ, כדי להרחיקו מאמו, האסורה עליו מהתורה, וְאֵם אָבִיו, כיון שהיא דומה לאם אמו. וְאֵשֶׁת אָבִי אָבִיו, להרחיקו מאשת אביו, האסורה מהתורה, וְאֵשֶׁת אָבִי אִמּוֹ, הדומה לאשת אבי אביו. וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב – דודתו, שהיא אשת אחי אביו מִן הָאֵם – שאביו ואותו אח נולדו מאותה אֵם אך לא מאותו אב, להרחיקו מדודתו שהיא אשת אחי האב מן האב, האסורה עליו מהתורה. וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם, בין אם הוא אח של אמו מִן הָאָב, אוֹ מִן הָאֵם, בשני האופנים גזרו משום דודתו שהיא אשת אח אביו מן האב, האסורה עליו מהתורה. וְכַלַּת בְּנוֹ וְכַלַּת בִּתּוֹ, להרחיקו מכלתו, האסורה עליו מהתורה. וּמֻתָּר הָאָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו, שאינה אם אשתו, וּבְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ – אשת בן אשתו, וְאָסוּר בְּבַת חוֹרְגוֹ, כיון שהיא בת אשתו [ולהלן יבואר שהיא אסורה מהתורה], וְחוֹרְגוֹ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ של בעל אמו, וּבְבִתּוֹ של בעל אמו, וְאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת לבעל של אֵם בעלה, אֲנִי מֻתֶּרֶת לְךָ, וכפי שהתבאר שאשת חורגו מותרת לו, וּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ, שהרי היא בת בנה של אשתו.
שנינו בברייתא זו בכלל שניות לעריות האסורות מדברי סופרים, 'ואסור בבת חורגו'. תמהה הגמרא, בַּת חוֹרְגוֹ, דְּאוֹרָיְיתָא הִיא – הרי היא אסורה עליו מן התורה, דִּכְתִיב – שנאמר (ויקרא יחי ז), 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא', והרי 'בת חורגו' היא בת בנה של אשתו, ואם כן מדוע מנתה אותה הברייתא בין האסורות מדברי סופרים. מתרצת הגמרא, אֶלָּא הטעם שהביאה הברייתא את דינה של בת חורגו אף שהיא אסורה מן התורה, מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא – כיון שרצתה הברייתא לומר בסיפא דין זה, שאֵשֶׁת חוֹרְגוֹ אוֹמֶרֶת, אֲנִי מֻתֶּרֶת לְךָ וּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ, והכוונה בכך, דְּאַף עַל גַּב דְּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ מִדְּאוֹרָיְיתָא, וכמו שהתבאר שזהו איסור 'אשה ובת בנה', בְּדִידִי – בי [-אשת חורגו], לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן איסור כלל, תַּנָּא רֵישָׁא נַמֵּי – לכן שנה התנא ברישא דין זה של בַּת חוֹרְגוֹ, שהיא אסורה.
מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שרצתה הברייתא לומר כלל זה, שיש אשה המותרת לאדם מסוים אפילו מדרבנן, על אף שבתה אסורה עליו מהתורה, אֵשֶׁת חָמִיו נַמִּי תֵּימָא – גם אשת חמיו יכולה לומר לו כן, אֲנִי מֻתֶּרֶת לְךָ, שהרי לא גזרו חכמים איסור באם חמיו, וּבִתִּי אֲסוּרָה לְךָ, כיון שהיא אחות אשתו.
מתרצת הגמרא, הַאי פְּסִיקָא לֵיהּ – האופן שהובא בברייתא, של אשת חורגו, הוא דין מוחלט, שלעולם אשת חורגו מותרת ובת חורגו אסורה. וְהָא – אבל אופן זה של אשת חמיו, לֹא פְּסִיקָא לֵיהּ – אין זה כלל מוחלט, דְּזִמְנִין – כיון שבמקרה דְּמֵתָה אִשְׁתּוֹ, וּמֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ, שלא אסרה התורה אחות אשתו אלא בחייה.
כפי שהתבאר, גזרו חכמים איסור על 'שניות לעריות', כלומר, על נשים הדומות בקורבתן לנשים האסורות על האדם מן התורה, כגון 'אם אמו' משום 'אמו'. הגמרא מבררת עתה האם אסרו חכמים רק את הדור הראשון, הסמוך לדור האסור מן התורה [כגון 'אם אמו'], או שאסרו אף את הדורות שלפניהם או שאחריהם [כגון 'אם אם אמו']: אָמַר רַב, אַרְבַּע נָשִׁים מאותן נשים שאסרו חכמים, יֵשׁ לָהֶן הֶפְסֵק, שלא נאסרו אלא הנשים הסמוכות לנשים האסורות מן התורה, ולא הדורות שלפניהן או שאחריהן, וְנָקֵיט רַב בְּיָדֵיהּ תְּלָת – אמנם מתוך אותן ארבע נשים היו ביד רב רק שלש [אלא שקיבל מרבו שיש ארבע], והן, אֵשֶׁת אֲחִי הָאֵם מִן הָאָב, שאסרו רק אותה, ולא אסרו את אשת אחי אם אמו מן האב, וְאֵשֶׁת אֲחִי הָאָב מִן הָאֵם, ולא אסרו את אשת אחי אבי האב מן האם, וְכַלַּת בִּתּוֹ, ולא אסרו את כלת בת בתו, וּזְעִירִי מוֹסִיף את האשה הרביעית שיש לה הפסק, אַף אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ, שלא אסרו את אשת אב אבי אמו. והטעם בכל הנשים הללו, כיון שהמקומות שבהם אסרו חכמים את כל הדורות הם רק כששייך באחד הדורות איסור תורה, וכגון 'אמו' האסורה מן התורה, ומחמתה אסרו את אם אמו, ואם אם אמו, עד סוף כל הדורות. אבל בארבע נשים אלו אין שייך כלל איסור תורה, שהרי אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם, אסורות רק משום אשת אחי האב מן האב, וכן כלת בתו אסורה משום כלת בנו, וכן אשת אבי אמו, אסורה משום אשת אבי אביו, וכיון שכך לא אסרו אלא את אותן נשים בעצמן, ולא את הדורות שמעליהן. [אבל כלת בנו, כיון שגזרו בה משום כלתו האסורה מן התורה, אין לה הפסק, ואף כלת בן בנו והלאה גם כן אסורות עליו].
