ליקוטי חפץ חיים (כז)
שמירת הלשון / ח"ג פ"ד
למה הדבר דומה, למלך גדול שראה אדם אחד מוטל באשפה, מוכה ומסובב בכל מיני יסורים ומחלות, ומצא חן בעיני המלך, וציוה שירחצוהו וירפאוהו מכל מחלותיו, והלבישו בגדים יקרים ומפוארים, ומסר לו את כל הנהגת המלכות ונישאו מעל כל השרים, והשיא לו את בתו לאשה, ומסר לו את כל גנזיו. ובעוד שאותו אדם לבוש בבגדיו היקרים, ומעוטר בתכשיטים מפוארים, וכל גדולי המלכות הולכים לפניו ומאירים לפניו את הדרך, ראה ילדים קטנים משחקים באשפה, וקינא בהם ועשה כמעשיהם, והשליך את הבגדים היקרים ועזב את כל גדולי המלכות, ונתלכלך באשפה כמנהגו הראשון. האם יש קץ לעונשו של אדם זה?
והנמשל לכך הוא האדם שכיבדו הקדוש ברוך הוא ונתן בידיו את ההנהגה של כל העולמות, ונתן לו את התורה הקדושה לעסוק בה, והאדם הולך ועוזב את לימוד התורה ומתעסק באשפתות של הבלי העולם הזה, בודאי ייענש על כך מאד. ולכן אמרו חז"ל, כל מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורים מכוערים, וזו מידה כנגד מידה, כי הוא מבזה את התורה ועושה אותה ככלי שאין בו חפץ, ואף הוא מתבזה לעין כל.
חַס וְשָׁלוֹם אַף רֶגַע אֶחָד מַמָּשׁ מֵהָעֵסֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלָּנוּ בַּתּוֹרָה, כְּרֶגַע הָיוּ נֶחְרָבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהָיוּ לְאֶפֶס וָתֹהוּ חַס וְשָׁלוֹם".
(נפש החיים)
