מאמר ראשון, צז3

המשך צז. החבר: חטאם של ישראל היה שעברו על אזהרת הבורא, שהזהיר לא לעשות פסל. נוסף לכך חטאו שיחסו שפע אלוהי אל מעשי ידיהם, שעשוהו כאות נפשם, ללא מצות אלוהים. אך היה בעיניהם הצדקה לדבר, (כי לאחר שנדמה להם שמת משה) קמו בעם קבוצות שחפשו איזה נעבד מוחשי לעבדו (כדי שתהיה יראתם על פניהם, כפי שעשו שאר הגויים). (אכן מספרם היה זעום), ולא הגיע מספר עובדי העגל לשלושת אלפי איש, מתוך ציבור של שש מאות אלף איש שהיו שם. וגם לגדולים שסייעו להם בעבודה זו היה הסבר והצטדקות, כונתם היתה שיתגלה ויתברר מי הוא הממרה דבר ה', ומי המאמין בו, ואלה הממרים יבואו על ענשם וייהרגו כשיחזור משה וידונם. אך בכל זאת נחשב דבר זה להם לחטא, כי הוציאו מהכח אל הפועל את מחשבת המרי שהיתה בלב החוטאים. חטאם של ישראל לא היה עזיבת עבודת האל המוציאם ממצרים, כי אם המרידה במצוה ממצוותיו. כי הוא יתברך הזהיר מלעבוד לצורות, והם עשו צורה. והיה להם להמתין מלקבוע דבר שיכונו פניהם נגדו וימשכו אחריו, כגון עבודת מזבח וקרבנות.