מאמר ראשון, קט 4

המשך קט. החבר: (אך הדתות האחרות לא ראו בעיניהם מענין הנבואה מאומה ואמונתם מסתמכת על אמונת בני ישראל), יוצא איפוא, שפניית מייסדי הדתות אל המוניהם דומה למי שאמר 'קבלו עליכם מרותו של מלך הודו, כמו שהסכימה לקבל על עצמה אותה חבורה במדבר, ושכר ציותכם למלך יהיה קרבת המלך אליכם לאחר המות, ועונש הסרוב יהיה עינויים ויסורים לאחר המות, והתרחקות המלך מכם'.

(ובהיות ואין בטיעון כגון זה בסיס די חזק לאמונה), יש שמפקפקים בה, ואומרים, סוף סוף עוד טרם חזר אלינו אדם לאחר מותו לספר לנו אם חלקו בגן עדן או בגיהינום. ואמנם, רוב מאמיני הדתות לא קבלו את האמונה מתוך הכרה פנימית, כי אם מסיבות חיצוניות, מפני שרצו לשפר את מצבם החומרי, או בגלל טעמים מעשיים אחרים. ואף שקיבלו עליהם את עבודת האלוהים, וכלפי חוץ נראים בעלי אמונה חזקה ומלאי תקוה לחיי העולם הבא, ומתפארים לפני ההמונים הפשוטים שביניהם שהם בעלי אמונה, אך בפנימיותם התקוה לחיי עולם היא חלושה ורופפת. ועל סמך מה יתגדרו אלה בשכרם הרב לאחר המות על אלה שזכו לגמול מהבורא בחייהם? והרי נשמות הנביאים ועובדי ה' ההסידים דומות יותר בטבען לשכלים הנבדלים מחומר, והמלאכים הנמצאים בעולם הבא, מנפשם של אלה שלא עמדו קרובים למדרגה זאת בחייהם.