מאמר רביעי, א 2

המשך א. החבר: מספר האלוהויות שהאמינו בהם היה כמספר כוחות נפש האדם, וכמספר הכוחות הפועלים והמנהיגים את הבריאה. (נימוקיהם לאמונה זו היו) שהיות וכל כח הוא סיבה לתנועה מסוימת, וכל תנועה שונה מחברתה, ממילא באה מכח אחר. למשל, השמש והירח אינם רצים להשלים את סיבובם בכח אחיד (סימן הוא שכל התנועות אינן נובעות מסיבה אחת).

הם לא פנו לכח הראשון שממנו נובעים כל הכוחות הללו, או בגלל שלא הודו בו, וטענו שקיבוץ כל הכוחות נקרא 'אלהים', ואף הנפש עצמה אינה אלא קיבוץ כוחות המנהיגים את הגוף, או שהודו אמנם באלהים, אך היה רחוק בעיניהם שהעבודה אליו תביא תועלת. הם חשבוהו למרומם ונעלה מכדי שיכיר בהם, וכל שכן שישגיח עליהם, ישמרנו האל מדיבורים אלה. משום זה לא היו עובדים נעבד אחד, אלא נעבדים רבים, וקוראים אותם 'אלהים'. כוונתם בשם 'אלהים' לכינוי הכולל את כל הסיבות בבריאה, ללא הבדל בין כח לכח.