מאמר רביעי, ב-ג
ב. הכוזרי: איך אפשר לסמן בשם פרטי דבר שאין אנו יודעים על מהותו מאומה, וכל ראייתנו על אמיתת מציאותו היא רק מכח מעשיו?
ג. החבר: (אנו מכירים אותו לא רק על פי מעשיו), אלא גם ברמז נבואי ובראיה רוחנית (של הנביאים). ובאשר לידיעת ה' על סמך הראיות, הנה הראיות מטעות, ומהן יבוא האדם לידי אפיקורסות ולדעות מוטעות.
וכי מי הביא את עובדי האלילים המאמינים בשתי רשויות להאמין בשתי סבות קדומות, אם לא הראיות?! וכן המאמינים בקדמוניות העולם, מה הביא אותם לומר שכל מערכת המזלות קדמון הוא, והוא סיבת עצמו ואף סיבה לעצמים אחרים, וכי לא הראיות? וכן אמונת עובדי השמש ועובדי האש, הראיות הן שהביאו אותם לידי אמונתם. ובאשר לדרכי הראיות, הן חלוקות לסוגים שונים. יש מהן מדויקות לגמרי, ויש שאינן מספיקות. והמדויקות שבהן הן הראיות הפילוסופיות, (ואף הם נתפסו לטעות), ואומרים על סמך ראיותיהם כי האלהים נעלה מהעולם, לא יועילנו ולא יזיקנו, לא ידע מתפילותינו ומקרבנותינו, לא מעבודתינו ולא ממריינו. העולם קדמון כקדמות הברוא, ולא ידוע לאף אחד מהם שם ידוע שבו רומזים לאלהים.
אך לעומת זאת, מי ששמע את דבריו, ציוויו ואזהרותיו, והבטחתו לגמול טוב עבור העבודה, והתראת עונש על העבירה, הוא היכול לקוראו בשם ידוע, שם זה הוא כינוי לזה שדיבר עמו, ואימת לו שהוא בורא העולם וממציאו יש מאין.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
