מאמר רביעי, יא 2

המשך יא. החבר: כל אחד ממנהיגי שתי הדתות אמר כי השיג את האורות האלהיים במקורם, כלומר באדמת הקדש, שמשם העלוהו השמימה, וצוה לתקן את כל העולם כלו ללכת בדרך זו. המקום הקדוש שלהם היה מתחלה בארץ הקדש, אך לא נמשך הדבר זמן רב, עד ששינו את המקום הקדוש שלהם, והחזירוהו אל אותו מקום שמרוכז שם הצבור שלהם. דומה הדבר למי שרוצה לאסף את כל בני האדם אל מקום שהשמש נראית שם קרובה ביותר, אבל בגלל חולי עיניהם לא יכלו להסתכל בה, ולא מצאוה, לקח אותם אותו אדם לקוטב הצפוני, או לקוטב הדרומי, ואמר להם, הנה השמש נגדכם, הסתכלו בה (סבור היה שכאן אין האור מכהה את מאור עיניהם), אך לא ראו אותה, (כי אינהזורחת שם).

משה המנהיג עליו השלום, העמיד את העם למרגלות הר סיני, לראות את האור האלהי שיכלו לראותו (כפי מדרגתם), ואחר כך קרא לשבעים הזקנים והם ראוהו (כפי מדרגתם), כמו שכתוב: "ויראו את אלהי ישראל". ושוב קבץ קבוצה אחרת של שבעים זקנים, וחל עליהם מאור הנבואה, אשר השתנו עמו בו, כמו שאמר: "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים". נביאים אלה מסרו איש לרעהו את מה שראו בנבואה, ומה ששמעו כה. ענין הנבואה היה דבר מפרסם באמה, כי בלתי אפשרי לחשד צבור גדול בהסכמה לשקרים, ומה גם שמלבד נביאים אלה היו עוד רבים. הנה היו כתות נביאים שידעו בדיוק כמו אלישע את היום בו נלקח אליהו, כמו שאמרו לו: "הידעת כי היום ה' לקח את אדניך מעל ראשך", וכל הנביאים מעידים על אמתת נבואת משה רבנו ומזרזים על קיום מצוות תורתו.