מאמר רביעי, יז

יז. החבר: (צדקת בדברך, כי היודע את ה' בהרגשה וראיה נבואית, מוכן לסבול עבורו), וכפי שסבל אברהם באור כשדים, וסבל את הגרות (ללכת לארץ ישראל), המילה, הרחקת ישמעאל ועקדת יצחק, כי הכרתו בענין האלהות היתה ברגש ובהנאה רוחנית, ולא בהבנה שכלית (בלבד). אברהם ראה שאין שום דבר מפרטי מעשיו הנעלם מה', והוא גומל לאלתר בשכר טוב על צדקתו, ומורה אותו את הדרך הישרה בכל מעשיו, עד שלא היה מקדים או מאחר רגע לעשות דבר בלי רשותו. ואיך לא ילעג להיקשיו הקודמים. והנה דרשו רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק "ויוצא אתו החוצה" – אמר לו: 'צא מאצטגנינות שלך', כלומר, שציוהו לעזוב את כל החכמות וההיקשים השכליים מחכמת הכוכבים והדומה להם, ולהדבק בעבודתו של זה שהגיע אליו בהרגשה והנאה רוחנית, כמו שאמר הכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'" וגו'. ומובן ונכון מה שנקרא "אלהי ישראל", כי השגה זו באלהות שהיתה בישראל, לא היתה באומות אחרות.