מאמר שלישי, א 4

המשך א. החבר: אבל כששרתה השכינה בארץ הקודש, בתוך זרע ישראל המוכן לנבואה, היו אנשים מתבודדים במדברות, אך לא בדידות מוחלטת, אלא מתכוררים בחברת חבריהם הדומים להם, מסתייעים בחכמת התורה ומעשי מצוותיה, ומדרגת הקדושה והטהרה, כדי להשיג את מדרגת הנבואה. והם הנקראים 'בני הנביאים'.

אך מי שהלך בזמנינו בדרך הפרישות והנזירות, במקומות אלה שאינם מיועדים לנבואה, ובתוך העם הזה שאינו מוכן לנבואה, ואף אין הנבואה מצויה בו, והוא בתקופה שהידיעה היא קלושה בחכמת הנבואה, ונעדרת החכמה הפילוסופית, הביא בזה על עצמו יסורים, ומחלה נפשית וגופנית. חיצוניותו אמנם תביע דלות חולנית, אך אין דלותו ועניו נובעים ממדרגה רוחנית של ביטול חיי החומר וכניעה לה', כפי הערכתם המוטעית של בני אדם הרואים אותו, ולא דלות ועוני הנובע מאהבת ההתבודדות, אלא דלות הנובעת מרגש מיאוס וגועל, שגעל פרוש זה בחייו. חיים, שהם כמאסר עבורו.

ואין כל פלא בדבר (כי הנה מתבודד זה אינו ניזון בהתבודדותו בשום מזון רוחני), אינו דבק באור אלהי שיהיה הוא חברתו, כמו שנעשה דבר זה אצל הנביאים. לא השתלם במדעים, המעניקים לעוסקיהם עונג והנאה לכל החיים כדי שיוכל להתעסק בהם כמו הפילוסופים. ואף אם מצאנו לומר שהוא ירא ה' וחסיד, אוהב להתחבר עם אלהיו בבדידות, באותן תחינות ותפילות שהוא יודע, הנה אף תפילות ותחנונים חדשים אין בהן עונג כי אם בזמנים הראשונים, בעוד הם בחידושם, אבל אחר שישננם בלשונו, הם לא יביאו השפעה על הנפש, לא תבוא עמה כניעה לה', ולא מעלה נפשית אחרת.