מאמר שלישי, כא 2 – כב

המשך כא. החבר: כל מה שדברנו עד כה, הוא אודות הנהגת החסיד בזמננו, ומזה תוכל להבין את מעלת החסיד כשהוא נמצא במקום אלהי (בארץ ישראל), בזמן ההצלחה הרוחנית (כשבית המקדש על מכונו), והוא בקרב עם ששורשו הוא אברהם יצחק ויעקב וממבחר צאצאיהם, ומוטבע בתכונתם הצניעות, ועוולה לא תעלה על לשונם, והחסיד מתהלך ביניהם מזכך נפשו, כי אינה מתלכלכת בשמיעת דברי נבלה, גופו ובגדיו אינם נטמאים מטמאת זיבות, נדות, שרצים, מתים, צרעת ושאר טמאות, כי הוא מתדבק במדרגות הקדושה והטהרה. כל שכן מי שהיה גר בירושלים, מקום השראת השכינה, ופוגש רק בכתות כתות בדרגות קדושה שונות, כמו כהנים, לוים, נזירים, נביאים, חכמים, שופטים ושוטרים, או רואה המון שחוגג בקול רנה ותודה שלש פעמים בשנה. אדם זה אינו שומע כי אם שיר ה', ולא רואה אלא מלאכת ה', כל שכן אם יהיה חסיד זה גם כהן או לוי, החי מלחם ה', ועומד בבית ה' מנעוריו כמו שמואל, ואינו זקוק לטרוח אחר פרנסתו, ומתעסק בעבודת ה' כל ימיו. מה אתה אומר על זוך נפשו ותקון מעשיו?

כב. הכוזרי: מדרגה זו היא השיא, שאין אחריה כי אם מדרגת המלאכים. אכן בצדק מקוים אנשים כגון אלה לזכות לנבואה, בהיותם כלי קבול מתאים לקבלתה, כל שכן עם המצא השכינה בישראל. העובדים עבודה זו אינם צריכים להוסיף פרישות ונזירות, (נוסף על מה שצותה תורה).