מאמר שני, יד6

המשך יד. החבר: והנה, אברהם אבינו גרעין סגולת ישראל, הוציאו ה' ממולדתו כשראהו מתעלה וראוי להתגלות אלוהית, ושתלו בארץ, מקום בו תוכל שלמותו לבוא לידי גמר, וכמו שעושה החקלאי המוצא במדבר אילן שמניב פירות טובים, ומעתיקו משם אל אדמה הראויה לעבוד, הראויה בטבעה להצליח בגידול אילן זה, והעברה זו גורמת שיהיו פירות האילן מטופחים, ולא כמו שהיו עד כה פירות אילן בר. וגידול האילן הזה, שהיה עד עתה רק במקומות מעטים ובזמנים מיוחדים, יהיה מעתה גידול רגיל וטבעי.

וכך פשטה הנבואה בזרע אברהם, בארץ כנען, והרבה נביאים התנבאו בה כל אותן שנים שהיו בארץ, בהיות סיבות העוזרות לנבואה, כעבודת המקדש, ופרישות מהטומאה שנזהרים בה הכהנים, עם קיום שאר המצוות. ובמיוחד התחזקה עם גילוי השכינה (במקדש). ומעלת הנבואה והשפע האלוהי הם במצב כאילו משתוקקים להתפס ולהדבק במי שראוי לקלטו ולקבלו, ולהתיחד לעבודת ה'. והראויים לכך הם האנשים כדוגמת הנביאים והחסידים. ענין זה דומה למעלת שלמות השכל, השכל השלם כאילו עומד ונכסף להתחבר לאדם שכוחות נפשו ומידותיו מתוקנות, כדי להנחילו את השלמות השכלית, שהיא דרגת הפילוסופים. וכמו כן נפש החי עומדת מזומנת להתחבר (לגוף היצור הנולד) שהושלם בכוחותיו הטבעיים, ועומד מוכן לקבל את מעלת החיות, שהיא ממעלת בעל החיים. ואף בטבע הצומח נוהגת מידה זו, כי אם ימצא דבר שמצד תרכובתו ראוי לקבל את כח הצמיחה, יחול בו כח הצמיחה ויהיה צומח.