מאמר שני, לה-לז
לה. הכוזרי: איך תוכל לומר על האמור בפרשה זו, שהוא משל לעם ישראל, הנה הפסוק אומר שם 'הנה חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלהים, והוא מחולל מפשעינו' [כלומר, אנו האומות חשבנו שבעוונות עצמו הוא לוקה, ומתברר שבגלל עוונותינו הוא לוקה], ואילו ישראל בגלל עוונות עצמם לוקים, ולא בגלל עוונות אחרים.
לו. החבר: ישראל בין האומות, כמו הלב בין איברי הגוף, הוא הרגיש והפגיע למחלות יותר מכולם, והוא הבריא מכולם.
לז. הכוזרי: הוסף לי ביאור על דברים אלו.
"בְּנֵי הָעָם הַמֻּטְבַּע בְּטִבְעָם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה וְהַקִּרְבָה לֶאֱלוֹקִים,
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
