מאמר שני, עא-עב

עא. הכוזרי: ומה הם אותם ענינים המועילים?

עב. החבר: מטרת הדיבור היא העברת מחשבת האדם המדבר לידיעת האדם השומע, ומגמה זו לא תושלם עד תומה אלא בשיחה פנים אל פנים. וזאת, מפני שלדברים הנאמרים בעל פה ישנה מעלה לגבי הדברים הנכתבים, וכמשל הקדמונים 'מפי סופרים, ולא מפי ספרים' (ללמוד מהמחבר, ולא מהספר). והמעלה היא, כי הדיבור על פה נעזר בשהייה במקום ההפסקה, ובקריאה תכופה במקום שראויים הדברים להיסמך, ובהדגשת הדיבור ורפיונו, ונעזר בקריצות ורמיזות הרומזות על שאלות ותמיהות, או על סיפור שוטף רגיל, או מביעות מצבים נפשיים מסוימים, כגון תקוה, פחד, בקשה ותחינה, וכן נעזר בתנועות מסוימות, כגון תנועות העיניים והגבות, ראשו, ידיו, שניתן לגלם בהם בדיוק את מידת הכעס, או שביעות הרצון, הגאוה והתחנונים, שהאדם רוצה להביע. ואילו ההבעה הפשוטה, שאינה בשיחה פנים אל פנים, חסרה מעלות אלו.

ובשארית זו שנשארה מלשונינו, הלשון שנוצרה ונבראה (על ידי הבורא) ימצאו ענינים עמוקים, שמוטבע בכוחם לשמש תחליף לתנועותיו של המדבר פנים אל פנים, והם הטעמים, שבהם אנו קוראים בכתבי הקודש.

הטעמים מסמנים את מקום ההפסק והסמיכות, הבדלת השאלה מהתשובה, והנושא מהנשוא. הבדלת לשון ציווי מלשון בקשה. מתארים את הפעולה, אם נעשתה בחפזון או במתינות.

ואכן, להבנת עניני הטעמים אפשר לחבר ספרים שלמים, ומי שהתקין את הטעמים למגמה זו, בלי ספק שעולה חשיבותו על מחבר השירים המחוברים שנבנו על משקל ידוע, כי שיר כזה אי אפשר לקוראו – רק בטון אחד, ובדרך כלל הוא מקרב שני דברים שהיו ראויים להיות נפרדים, ושוהה במקום שראוי לקוראו ברציפות, ובלתי אפשרי להמנע משיבושים אלו, אלא במאמץ גדול.