מסכת אהלות, פרק א, משנה ה

משנה ה: אָדָם וּבְגָדִים מִטַּמְּאִים בְּזָב. חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּבְּגָדִים, וּבַבְּגָדִים מִבָּאָדָם. שֶׁהָאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב מְטַמֵּא בְגָדִים, וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּזָב מְטַמְּאִין בְּגָדִים. חֹמֶר בַּבְּגָדִים, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין אֶת הַזָּב מְטַמְּאִין אָדָם, וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם:

משנה ה: אָדָם וּבְגָדִים, מִטַּמְּאִים בְּזָב – מקבלים טומאה בנוגעם בזב, שהוא אב הטומאה. אמנם יש חֹמֶר מסוים בָּאָדָם הנוגע בזב יותר מִבַּבְּגָדִים הנוגעים בו, וְיש חומר מסוים בַבְּגָדִים יותר מִבָּאָדָם. ומבארת המשנה, חומר שיש באדם הוא בכך שֶׁהָאָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּזָב, מְטַמֵּא את הבְגָדִים שהוא נוגע בהם באותה שעה שהוא נוגע גם בזב, שנאמר (ויקרא טו ז) 'וְהַנֹּגֵעַ בִּבְשַׂר הַזָּב יְכַבֵּס בְּגָדָיו', הרי שגם בגדיו נטמאים עמו (אך אינו מטמא בגדים שהוא נוגע בהם לאחר זמן, כשכבר אינו נוגע בזב), וְאֵין בְּגָדִים הַנּוֹגְעִין בְּזָב מְטַמְּאִין בְּגָדִים אחרים. ומאידך, יש חֹמֶר בַּבְּגָדִים, שֶׁהַבְּגָדִים הַנּוֹשְׂאִין אֶת הַזָּב, כגון משכבו או מושבו של הזב, מְטַמְּאִין את האָדָם הנוגע בהם, כיון שהם נעשים בעצמם אב הטומאה כמו הזב עצמו, שנאמר (ויקרא טו י) 'וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב', וְאֵין אָדָם הַנּוֹשֵׂא אֶת הַזָּב מְטַמֵּא אָדָם כלל, ואפילו בשעה שנושא האדם את הזב ונוגע באדם אחר, אין האדם האחר נטמא ממנו, כיון שאדם הנושא את הזב נעשה ראשון לטומאה, ואינו מטמא אחרים.