מסכת אהלות, פרק ג, משנה א

משנה א: כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כֵּיצַד. הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה אוֹ נוֹשְׂאָן. וּבַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים, מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, טָהוֹר. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין. הַכֹּל טָמֵא, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, טָהוֹר:

פרק ג

משנה א: להבנת המשנה יש להקדים שיש בטומאת אהל המת שני מיני טומאה, א. 'טומאה רצוצה', והיינו כאשר אין בין המת לבין האהל אויר בגובה טפח, ובאופן זה נחשב הנמצא באהל המת כאילו הוא נוגע במת ממש. ב. טומאה שאינה רצוצה, והיינו כאשר יש מעל המת גובה טפח או יותר של אויר, שבאופן זה נטמא כל מי שבאהל בטומאת אהל, אך אין זה נחשב כאילו נגע בטומאה ממש.

כָּל החלקים מהמת הַמְטַמְּאִין בְּטומאת אֹהֶל, וכפי שהתבארו פרטי דיניהם בפרקים הקודמים, שֶׁנֶּחְלְקוּ שיעוריהם לשני חצאים, וְהִכְנִיסָן – הכניס את שני החצאים לְתוֹךְ הַבַּיִת, והיינו לתוך אהל אחד, רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר מטומאת אהל, כיון שהוא סובר שרק כשחלקים אלו שלמים הרי הם מטמאים בטומאת אהל, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים בטומאת אהל אפילו כשהם חלוקים. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, ובדוגמאות אלו מלמדת המשנה שמחלוקתם אינה רק בטומאת אהל אלא גם בטומאות מגע ומשא, הַנּוֹגֵעַ בְּכִשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מִן הַנְּבֵלָה של בעל חיים, אוֹ נוֹשְׂאָן, וְכן בַמֵּת, הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת מן המת וּמַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת, אוֹ נוֹגֵע בְּכַחֲצִי זַיִת מן המת וְכַחֲצִי זַיִת של מת מַאֲהִיל עָלָיו (ובאופן שהמת או חלק ממנו מאהיל על האדם נטמא האדם בטומאת אהל, כאילו היה יחד עם המת באהל אחד), או שהאדם מַאֲהִיל עַל כִּשְׁנֵי חֲצָיֵי זֵיתִים מן המת, או שהאדם מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת מהמת וְכַחֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו, בכל אלו רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, כיון שהוא סובר שאין שני חצאי שיעור מצטרפים לשיעור אחד לטמא, בין בטומאת מגע ומשא ובין בטומאת אהל, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, אמנם אופנים אלו שבהם חכמים מטמאים היינו כשהיתה זו 'טומאה רצוצה', שלא היה הפסק טפח אויר בין המת לבין האדם המאהיל עליו, וכיון שבאופן זה נחשב האדם כאילו נגע במת ממש, מצטרפת טומאה זו לנגיעתו בחצי כזית השני, והרי זה כאילו נגע בשיעור כזית שלם מן המת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, באופן שיש גובה טפח של אויר בין אותו כחצי זית לבין הדבר המאהיל עליו, אוֹ שהיה האדם מַאֲהִיל עַל כַּחֲצִי זַיִת וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת, וגם זה באופן שיש גובה טפח אויר ביניהם, ונמצא שאין זו טומאה רצוצה, אף לדעת חכמים אין שני החצאים מצטרפים והאדם טָהוֹר, כיון שכשאין זו טומאה רצוצה אין האדם נחשב כנוגע בטומאה, אלא זו טומאת אהל ללא מגע, ואין טומאת אהל כזו מצטרפת לטומאת מגע. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף בָּזֶה, שאין זו טומאה רצוצה, רק רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס מְטַהֵר, וְאילו חֲכָמִים מְטַמְּאִין, כיון שלדעת רבי מאיר גם בטומאה שאינה רצוצה אנו מחשיבים את כל האהל כמלא טומאה, וכאילו הנמצא באהל המת נוגע במת, ולכן מצטרפת טומאת אהל עם טומאת מגע לשיעור כזית. ומסיים רבי מאיר ואומר בדעת חכמים, הַכֹּל טָמֵא – כל מיני הטומאות מצטרפים זה עם זה לשיעור כזית או שאר שיעורים המטמאים, חוּץ מִן הַמַּגָּע עִם הַמַּשָּׂא, וְהַמַּשָּׂא עִם הָאֹהֶל, שהם מינים שונים, אבל המגע והאהל מצטרפים זה עם זה, כיון שגם האהל נחשב כמגע.

מסיימת המשנה ואומרת, זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד, כגון מגע ומגע, משא ומשא, אהל ואהל, ולדעת רבי מאיר אף מגע ואהל, טָמֵא. מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, כגון מגע ומשא, משא ואהל, ולדעת תנא קמא אף מגע ואהל, אין מצטרפים, והרי הוא טָהוֹר.