מסכת אהלות, פרק ו, משנה א

פרק ו, משנה א: אָדָם וְכֵלִים נַעֲשִׂין אֹהָלִין לְטַמֵּא, אֲבָל לֹא לְטַהֵר. כֵּיצַד. אַרְבָּעָה נוֹשְׂאִין אֶת הַנִּדְבָּךְ, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְמֵאִים. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים. נָתוּן עַל אַרְבָּעָה אֲבָנִים, אוֹ עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, טֻמְאָה תַחְתָּיו, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין:

פרק ו

משנה א: אָדָם וְכֵלִים התומכים בגג, נַעֲשִׂין אֹהָלִין לְטַמֵּא – ניתן להחשיבם כ'אהל' להביא את הטומאה, שאם יש טומאה תחתם הרי הם מביאים את הטומאה לכל הכלים הנמצאים גם הם תחתם, כאהל, אֲבָל לֹא לְטַהֵר – אינם נחשבים כ'אהל' להציל ולחצוץ בפני הטומאה, וכפי שיבואר. כֵּיצַד הוא האופן שבו בני אדם נעשים אהל לטמא ואינם נעשים אהל לחצוץ בפני הטומאה (ומחדשת המשנה שבאותו אופן עצמו נחשבים הם כאהל לטומאה ולא לטהרה), אַרְבָּעָה בני אדם נוֹשְׂאִין אֶת הַנִּדְבָּךְ – אבן גדולה ורחבה (אף שאינה מקבלת טומאה מצד עצמה), תחת אויר השמים, והיתה טֻמְאָה תַחְתָּיו – תחת הנדבך הנישא, הרי הם נחשבים כאהל לטמא, ולכן הטומאה מתפשטת תחת כל הנדבך, ולא רק במקום הטומאה ממש, כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו – הנמצאים מעל הנדבך (אף שלא כנגד הטומאה ממש), טְמֵאִין, ואין הנדבך נחשב כאהל החוצץ בפני הטומאה (שהרי אם היה אהל ממש על גבי הטומאה היה האהל חוצץ בפני הטומאה ודברים הנמצאים מעל האהל לא היו נטמאים, כאן אין הנדבך חוצץ והרי זה כאילו הכלים מעל הטומאה ממש ללא חציצה, ונטמאים). וכן אם היתה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו – על גבי הנדבך, כיון שאין הנדבך נחשב אהל ואינו חוצץ בפני הטומאה, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְמֵאִים (ואף אם אין הכלים מכוונים בדיוק תחת הטומאה, כיון שלגבי הבאת טומאה נחשב הנדבך כאהל, הרי הטומאה מתפשטת בכל החלל שתחת הנדבך, וכל הכלים הנמצאים שם נטמאים). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, כיון שהוא סובר שנדבך הנעשה על ידי בני אדם נחשב כאהל גם לענין טהרה, לחצוץ בפני הטומאה (ומדובר באופן שארבעת האנשים הנושאים את הנדבך לא נטמאו, כגון שאחזוהו על ידי מוטות שאינם מביאים את הטומאה, וסובר רבי אליעזר שכיון שנשען הנדבך על אנשים טהורים הרי הוא כאהל גם לטהרה, וחוצץ בפני הטומאה).

עתה מבארת המשנה את האופן של אהל העשוי מכלים, שמביא את הטומאה אך אינו חוצץ בפני הטומאה: היה הנדבך של האבן נָתוּן עַל גבי אַרְבָּעָה כֵלִים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, שהם כלים שאינם מקבלים טומאה, מכל מקום אם היתה טֻמְאָה תַחְתָּיו – תחת הנדבך, אין הנדבך חוצץ בפני הטומאה, ולכן כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו, טְמֵאִים. וכן אם היתה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, אין הנדבך שתחת הטומאה נחשב כאהל לחצוץ בפני הטומאה, אלא כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו – תחת הנדבך, טְמֵאִים.

עתה מבארת המשנה שאם לא היה מונח על גבי בני אדם ולא על גבי כלים, הרי זה אהל בין לטמא ובין לטהר. אם היה הנדבך נָתוּן עַל אַרְבָּעָה אֲבָנִים, שאינם כלים כלל, אוֹ שהיה מונח עַל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים (-כל מיני בעלי החיים, מלבד בני אדם), והיתה טֻמְאָה תַחְתָּיו, הרי הנדבך נחשב כאהל גמור החוצץ בפני הטומאה, ולכן כֵּלִים שֶׁעַל גַּבָּיו טְהוֹרִין. וכן אם היתה טֻמְאָה עַל גַּבָּיו, כֵּלִים שֶׁתַּחְתָּיו טְהוֹרִין.