מסכת אהלות, פרק טז, משנה א

פרק טז, משנה א: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה כָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ, וְטָעָה, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָם הַנּוֹשְׂאָן בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טָפַח:

פרק טז
משנה א: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין המאהילים בצידם האחד על המת ובצידם השני על כלים טהורים, מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה אם יש בהם כָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, והיינו שיש בהיקפם טפח, אף שבאופן זה יש ברוחבם רק שליש טפח. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח (-אחתוך, אקבור) אֶת בָּנַי אם אין האמת כדברי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת – חתוכה, שאינה נכונה, וביאר רבי טרפון מדוע טעו לחשוב כך, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ הלכה שנפסקה בבית המדרש, וְטָעָה בהבנת טעמה, ומעשה היה שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר בשדה וְהַמַּרְדֵּעַ מונח עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד של המרדע עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ למרדע עצמו מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת, שהרי הכלי המאהיל על המת נטמא בעצמו אפילו אם אין בו טפח, וטמאו את האיכר עצמו כיון שהוא נוגע בכלי שהאהיל על המת, ודינו כמי שנגע במת עצמו ולכן היו המרדע והאיכר טמאים שבעה ימים. אך כדי להביא את הטומאה מצידו האחד של הכלי לצידו השני, ולטמא את הכלים שהכלי הטמא רק האהיל עליהם ולא נגע בהם, יש צורך שיהיה ברוחבו טפח על טפח, והשומע טעה וחשב שטמאו את המרדע מדין אהל המת, ולכן סבר שאף הכלים הנמצאים תחת המרדע ייטמאו משום אהל המת, הגם שאין ברחבו טפח. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אף על פי שעיקר דברי רבי טרפון נכונים שכדי להביא את הטומאה יש צורך בכלי שיש בו רוחב טפח על טפח, מכל מקום אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שגזרו שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָם הַנּוֹשְׂאָן אפילו בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, שיש בהיקפו טפח ואין ברוחבו טפח על טפח, כיון שלפעמים הולך האיכר בשדה עם המרדע על כתפו, והמרדע מאהיל על המת, ואמנם אם נוגע המרדע בגוף האיכר נטמא טומאת שבעה ימים, וכפי שהתבאר, אך אם נוגע המרדע בבגדיו והבגדים נוגעים בו, הרי הוא טמא רק עד הערב, אך הרואה זאת עשוי לטעות ולחשוב שאף שנטמא האדם בטומאת אהל המת נטהר לאחר יום אחד, ויסבור שטומאת אהל מטמאת רק יום אחד, ולכן גזרו על האדם עצמו טומאה שבעה ימים בכל אופן (ואף שבאמת אין המרדע יכול להביא טומאת אהל המת, שהרי אין ברוחבו טפח על טפח), וְעַל עַצְמָן – לטמא את הכלים עצמם די בְּכָל שֶׁהֵן, כדין כלי המאהיל על המת שאפילו בשיעור כל שהוא הרי הוא נטמא בטומאת אהל המת מעיקר הדין, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים הנמצאים תחת המרדע, רק בְּפוֹתֵחַ טֶפַח, אך בפחות מכך אינם נטמאים כלל ואפילו לא טומאת ערב, שהרי אינם נוגעים במרדע (ולכן לא שייכת בהם הגזירה שגזרו באיכר עצמו, שהוא נוגע במרדע בגופו או בבגדיו, וטמא לכל הפחות טומאת ערב, ועשויים בני אדם לטעות בכך, וכמו שהתבאר).