מסכת אהלות, פרק יז, משנה ה

משנה ד: שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה:

משנה ה: שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, ואין ידוע היכן הוא, ומחמת ספק זה כל השדה מטמאת במגע, במשא ובאהל, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן בדיוק כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, העֲלִיָּה טְהוֹרָה, ממה נפשך, אם הקבר תחת רצפת הבית, הבית נטמא, אך כיון שהוא אהל בפני עצמו הרי הוא חוצץ בפני הטומאה שלא תעלה לעליה. ואם הקבר תחת מפתן הדלת של הבית, הרי הטומאה עולה ונכנסת דרך פתח הבית לתוך חלל הבית, וגם באופן זה העליה טהורה. וְאִם לָאו, שאין פתחיהם מכוונים, הרי יתכן שהקבר נמצא בדיוק מתחת לפתח של העליה, והטומאה עולה דרך הכותל וכיון שאין לה באותו מקום פתח להכנס לבית הרי היא עולה לעליה ונכנסת דרך הפתח הפתוח מעליה, ולכן גם העֲלִיָּה טְמֵאָה.

עֲפַר 'בֵּית הַפְּרָס' (-שדה שנחרש בה קבר, שגזרו חכמים טומאה על עפר כל אותה שדה, כמבואר לעיל), וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ, שגזרו עליו חכמים טומאה, ושניהם מטמאים במגע ובמשא, שֶׁבָּא בְיָרָק, והיינו שהביאו מאותה שדה ירקות שדבוק בהם עפר מאותם מקומות טמא, ואין בכל אחד מהירקות עפר בשיעור שיש בו כדי טומאה, מִצְטָרְפִין גושי העפר של כמה ירקות לשיעור שגזרו בו חכמים טומאה, והיינו כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים – כשיעור עפר הנצרך לחתום את פיהם של שקי סחורה גדולים, שחותמים אותם בטיט העשוי מעפר, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין עפר זה מטמא עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, כלומר, היתה בהם כמות גדולה של טיט שעמו חתמו את האגרות, וְאף על פי כן לֹא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה, והיינו כשיטת חכמים שהובאה לעיל, שיש צורך שיהא במקום אחד כחותם המרצופים, ואין מצטרפים לענין טומאה זו כמה גושי עפר שהגיעו כל אחד בפני עצמו.