מסכת בבא מציעא, פרק א, שיעור 4

בָּעֵי [-הסתפק] רַבִּי זֵירָא, אם היו שנים אוחזין בטלית באים לדון לפני הדיינים, ותְּקָפָהּ – חטפה אֶחָד בְּפָנֵינוּ מידי חבירו, ועתה כל הטלית בידו, מַהוּ – מה הדין, האם משאירים את כולה בידו, או שנשאר הדין שיחלוקו. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן שייך ספק זה, אִי דְּשָׁתִיק – אם הלה שתק בשעה שחבירו חטף ממנו את הטלית, אוֹדוֹיֵי אוֹדֵי לֵיהּ – הרי הודה בכך שהטלית של חבירו, שאם לא כן היה לו למחות על כך שהוא חוטף ממנו את טליתו. וְאִי קָא צָווַח – אם הוא צווח ומוחה בחבירו ואומר שהטלית שלו, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד – מה היה לו לעשות, ומדוע ישתנה הדין מחמת שחבירו חטף ממנו את הטלית כולה. ומבארת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרך רבי זירא להסתפק בנידון זה, אלא באופן דְּאִישְׁתִּיק וּלְבַסּוֹף צָווַח – ששתק בתחילה, ואחר כך צווח, מַאי – מה הדין באופן זה, מִי אַמְרִינָן – האם אנו אומרים, מִדְּאִישְׁתִּיק – מכך ששתק בתחילה, אוֹדוֹיֵי אוֹדֵי לֵיהּ – הודה לחבירו שהטלית שלו, ואף שצווח אחר כך, משאירים את הטלית ביד אותו שחטפה ממנו. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, כֵּיוָן דְּקָא צָווַח הַשְׁתָּא – כיון שעתה הוא צווח ומוחה בו על כך שחטף את טליתו, אִיגַּלַּאי מִילְּתָא – הרי זה גילוי ובירור, דְּהַאי דְּאִישְׁתִּיק מֵעִיקָּרָא – שמה ששתק בתחילה אין זה מחמת שהודה לו שהטלית שלו, אלא קָא סָבַר – חשב אותו אדם, הָא קָא חָזוּ לֵיהּ רַבָּנָן – הרי הדיינים רואים שהלה חטפה ממני בעל כרחי, ולכן בתחילה שתק, אך כשראה שאין הדיינים מוציאים את הטלית מידו, צווח ומחה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, ששנים אוחזין בטלית הדין הוא שיחלוקו, באופן שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲדוּקִין בָּהּ – תופסים בה, אֲבָל אם הָיְתָה טַלִּית יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. ויש לברר, הֵיכִי דָמִי – באיזה אופן עוסקת הברייתא, שאם היתה הטלית ביד אחד מהם אין חבירו יכול להוציא מידו, אִילֵימָא כִּדְקָתָּנֵי – אם הכוונה כפשוטה, לאופן האמור בברייתא, שרק אחד מהם מחזיק בטלית, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, שאין חבירו יכול להוציאה מידו, ולא היתה הברייתא צריכה כלל להשמיענו דין זה. אֶלָּא לָאו – ודאי עוסקת הברייתא כְּגוֹן דִּתְקָפָהּ אֶחָד בְּפָנֵינוּ, ושתק חבירו ולבסוף צווח, ואף על פי כן אמרה שהמוציא מחבירו עליו הראיה. דוחה הגמרא, לֹא – אין הכרח להעמיד את הברייתא באופן זה, אלא הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת הברייתא, דְּאָתוּ לְקַמָּן כִּי תְּפִיסֵי לָהּ תַּרְוַיְיהוּ – שבאו שניהם לפנינו כשהם אוחזים בטלית יחד, וְאַמְרִינָן לְהוּ – ואמרנו להם את פסק הדין זִילוּ פַּלְגוּהָ – לכו וחלקו אותה ביניכםף וְנָפוּק אַזוּל – ויצאו והלכו מבית הדין, וְהַדוּר אָתוּ כִּי תָּפִיס לָהּ חַד מִנַּיְיהוּ – ואחר כך חזרו שוב לבית הדין כשרק אחד מהם אוחז בטלית, הַאי אָמַר – המחזיק בטלית טוען ואומר, אוֹדוֹיֵי אוֹדֵי לִי – הודה לי הלה שהטלית שלי, ונתנה לי, וְהַאי אָמַר – ואילו חבירו טוען ואומר, בִּדְמֵי אַגַּרְתָּא נִיהֲלֵיהּ – השכרתי לו את חלקי שבטלית תמורת תשלום. ועל אופן זה אמרה הברייתא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ומקבלים את טענת המוחזק בטלית שהלה הודה לו, והטעם לכך, דְּאַמְרִינָן לֵיהּ – שאנו אומרים לאותו אדם, עַד הַשְׁתָּא חָשַׁדְתָּ לֵיהּ בְּגַזְלָנוּתָא – עד עתה טענת שהוא גזלן, שמחזיק בטלית שלדבריך כולה שלך, הַשְׁתָּא מוֹגְרַת לָהּ נִיהֲלֵיהּ בְּלֹא סָהֲדֵי – ועתה אתה משכיר לו את הטלית ללא עדים, והרי אין זו טענה המסתברת כלל, הִלְכָּךְ מוֹקְמִינָן לֵיהּ בְּיָדָא דְחַבְרֵיהּ – ולכן משאירים את הטלית ביד המוחזק בה, וְאַמְרִינָן לֵיהּ לְהַאי – ואנו אומרים לחבירו, זִיל אַת אַיְיתֵּי רְאָיָה – לך אתה והבא ראיה לדבריך, דְבִדְמֵי אֲגַרְתָּהּ נִיהֲלֵיהּ – שאכן השכרת לו את הטלית תמורת ממון. וְאִי בָעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן אחר את דברי הברייתא, כְּגוֹן דְּאָתוּ לְקַמָּן מֵעִיקָּרָא כַּד תָּפִיס לָהּ חַד מִנַּיְיהוּ – כגון שבאו לפנינו מתחילה כאשר רק אחד מהם תפוס בטלית, וְאִידָךְ קָא מַסְרִיךְ בָּהּ סָרוֹכֵי – וחבירו נסרך אחריו ומנסה לאחוז בה, ובאופן זה היינו סבורים לומר שגם כן יהא הדין שחולקים ביניהם את הטלית, קָא מַשְׁמַע לָן – והוצרכה הברייתא להשמיענו שאין הדין כן, דְּסֵירוּכָא וְלֹא כְּלוּם הוּא – כיון שאחיזה כזו שאינה אלא היסרכות ללא תפיסה ממש, אינה כלום, אלא כל הטלית נשארת ביד המוחזק בה, [אֲפִלּוּ לְסוּמְכוּס, דְּאָמַר, מָמוֹן הַמֻּטָּל בְּסָפֵק חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, מוֹדֶה סוּמְכוּס דְּסִירְכָא לָאו כְּלוּם הִיא]. וּבַעְיָין לֹא אִיפְּשִׁיטָא – וספיקו של רבי זירא, בדין 'תקפה אחד בפנינו', לא נפשט.