מסכת בבא קמא, פרק ב, משנה ו

משנה ו: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין שׁוֹגֵג, בֵּין מֵזִיד, בֵּין עֵר, בֵּין יָשֵׁן. סִמָּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ וְשִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם:

אָדָם, נחשב כ'מוּעָד' לְעוֹלָם – בכל מקרה, בֵּין שהזיק בשׁוֹגֵג ובֵין שהזיק במֵזִיד, בֵּין שהזיק כשהוא עֵר, ובֵין אם הזיק כשהוא יָשֵׁן (והיינו כשנשכב לישון במקום שהוא עלול להזיק, כגון סמוך לכלים. אבל אם נשכב לישון כדרכו, ואחר כך הניחו לידו כלים, ושברם בשנתו, אנוס הוא, ופטור).

סִמָּא אֶת עֵין חֲבֵרוֹ, וְכן אם שִׁבַּר אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.