מסכת ביכורים, פרק ב, משנה א

פרק ב, משנה א: הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים, חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה וְחֹמֶשׁ, וַאֲסוּרִים לְזָרִים, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. הֲרֵי אֵלּוּ בִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר:

פרק ב, משנה א: הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים שוים בדיניהם לענין הדברים האמורים להלן, זרים שאכלו מהם בשיעור המחייב חַיָּבִים עֲלֵיהֶן מִיתָה במזיד, שנאמר לגבי תרומה 'ומתו בו כי יחללוהו', ואף ביכורים מכונים תרומה, שנאמר 'תרומת ידך', ודרשו חכמים שאלו ביכורים, שנאמר בהם לשון 'ולקח הכהן הטנא מידך', וְחייבים עליהם תוספת חֹמֶשׁ אם נאכלו בשוגג, וַאֲסוּרִים לְזָרִים מהתורה אפילו בחצי שיעור, הגם שאין בו עונש מיתה וחיוב מלקות, וְהֵם נִכְסֵי כֹהֵן לענין זה שיכול למוכרם ולקנות בהם אפילו עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, וְעוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה – אם התערבו בהיתר נאסרת כל התערובת אלא אם כן יש מאה כנגד האיסור ומעלים מהתערובת אחד ונותנים אותו לכהן, כי אף שהאיסור התבטל, החלק הממוני של הכהן אינו בטל], וּטְעוּנִין רְחִיצַת יָדַיִם – הנוגע בהם צריך תחילה ליטול ידיו, לפי שסתם ידים פוסלות את התרומה, ואף ביכורים קרויים תרומה, וְהַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ – כהן שנטמא וטבל אינו אוכל בתרומה ובביכורים עד שיעריב שמשו, הֲרֵי כל אֵלּוּ בִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּמַּעֲשֵׂר, שמותר באכילה לזרים, ואסור לקנות בדמי מעשר שני עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובטל ברוב, ומותר לגעת בו ללא נטילת ידים, וטמא שטבל אוכל בו מיד, ואינו צריך הערב שמש.